בשנות ה-80 של המאה ה-19 מחו פועלים בארה"ב נגד ימי עבודה שנמשכו 12 שעות והצליחו לקצר אותם. למעלה מ-100 שנים מאוחר יותר, הרעיון של ארבעה ימי עבודה בשבוע עולה על שולחנם של מקבלי ההחלטות. יפן ממליצה על כך בקווים המנחים למדיניותה הכלכלית. אירלנד ביצעה פיילוט שפעל בצורה חלקה. ספרד עובדת על תוכנית משלה.
הדחיפה לקיצור שבוע העבודה החלה לצבור תנופה עוד לפני הקורונה, מציינת כריסטינה אמבה במאמר בוושינגטון פוסט, אך שיבוש חיי המשרד בימי המגיפה הפכה את הרעיון לפופולרי עוד יותר ואולי אף לנחוץ. חברות מבינות שאימוץ מדיניות תעסוקה גמישה יסייע להן לגייס עובדים, והעובדים הוכיחו שהם מסוגלים להסתגל לשינויים קיצוניים בסדר היום שלהם.
עם זאת, אנחנו ממשיכים לחשוב על העבודה בדרך צרה מדי. גם מי שתומכים בקיצור שבוע העבודה, הם מעצבים את הרעיון במונחים ישנים: אפשר להספיק הכל בארבעה ימים, הם טוענים, ואפילו נהיה יותר יצרניים. לא עוד פגישות מיותרות, לא עוד הפרעות של החיים הפרטיים. אחרי סוף שבוע של שלושה ימים נהיה נמרצים יותר ורגועים יותר.
הצגת הדברים בצורה זו היא תפיסה ישנה בלבוש חדש, טוענת אמבה. כאשר אנו מתמקדים בדרך בה שבוע עבודה מקוצר יהפוך אותנו לעובדים טובים יותר, זהו הטיעון הנכון למעסיקים ולעצמנו. הנימוק האמיתי לקיצור שבוע העבודה הוא שהדבר יהפוך אותנו לבני אדם טובים יותר. אמבה שאלה את עוקביה בטוויטר האם יעדיפו ארבע ימי עבודה או חודש חופשה, ו-85% בחרו בראשון. כאשר נשאלו מדוע, רובם אמרו שהדבר יאפשר להם לעשות דברים עבור עצמם: נגינה או אמנות, בילוי זמן איכות אמיתי עם משפחה וחברים, תחביבים, מוזאונים, טיולי הליכה, כנסייה. הפעולות הללו אינן נתפסות כיוצרות ערך כלכלי, אבל ברור שהן עשירות בערך אנושי: התמחות במלאכת כפיים, יצירת קשרים עם אחרים, התמקדות בקהילה או במקום. אלו הדברים שהופכים אותנו לבני אדם שלמים, אבל בלי די זמן חופשי – איננו יכולים לפתח את הקשרים והמחויבויות להם אנו זקוקים כדי לפרוח באמת.
במשך עשרות שנים הייתה ארה"ב לכודה בהלך רוח של צמיחה כלכלית, הנתפסת כקנה המידה המרכזי להצלחה ובה יחידים נמדדים בעיקר בתוצרת שלהם. בשכבות הגבוהות במיוחד, העבודה הפכה למרכז החיים, אמצעי להשגת משאבים ומעמד. האמריקנים גאים ביכולתם לעבוד קשה וביעילות, למרות שאינם יוצאים נשכרים אישית מפירות עמלם.
היוזמה לשבוע עבודה בן ארבעה ימים מלמדת שיש דברים נוספים שאנו מעריכים – וכך צריך להיות. הטריק יהיה ללמוד לדבר בעדם בזכות עצמם, באותן בהירות ולהט בהן אנו חוגגים הישגים חומריים וכלכליים. בסוף המאה ה-19 שרו הפועלים: "אנחנו מתכוונים לשנות דברים". במאה ה-21, שינוי השיח שלנו – הדרך בה אנו מודדים שווי והערך שאנו נותנים לרווחתנו – יהווה חלק משמעותי מביצוע השינוי עצמו.
