ג'סיקה דו-פריז ומייקל פרידי, שהיו בני זוד שבע שנים ומאורסים שלוש שנים, רצו להמתין בטרם יתחסנו נגד הקורונה – אבל הזמן לא היה לטובתם. השניים חשבו שזוהי זהירות ראויה; דו-פריז אומרת שהיא מאמינה בחיסונים, אך היא ופרידי חשבו שכדאי להמתין לנוכח המהירות בה פותחו החיסונים. בינתיים הם החליטו לטייל ולקחת את חמשת ילדיהם, שאף אחד מהם לא ראה אי-פעם את האוקיינוס, מלאס וגאס לטיול של יומיים בסן-דייגו.
פרידי חזר הבית "שרוף" מן השמש ועם כמה תסמינים: אובדן תיאבון, חוסר מנוחה, חום, סחרחורת ובחילה. הוא נשאר בבית יומיים, לא יכול היה לאכול, לא יכול היה לישון וחומו עלה. אבל בני הזוג לא היו מודאגים וייחסו את התסמינים למכת שמש. הם פנו למחרת לחדר המיון, אבל הרופא לא התרגש, אמר לפרידי לשתות ולמחרת הוא הלך לעבודה. אבל פרידי המשיך לחוש שלא בטוב, נעדר מהעבודה יומיים נוספים, הלך לחדר מיון נוסף – ואובחן כחולה בקורונה. הוא נכנס לפניקה, אמרה דו-פריז ל-USA Today, ואמר שאינו רוצה למות ולהותיר את תינוקותיו ללא אב.
לדברי דו-פריז, גילו הצעיר של בן-זוגה – הוא היה בן 39 יומיים לפני האבחון – ובריאותו הטובה יחסית עודדו אותה באותה עת, כאשר הבטיחה לו שיבריא. פרידי נשלח לביתו, עם המלצה לנוח ולהיכנס לבידוד. אבל מצבו החמיר במהירות. למחרת בשלוש בבוקר הוא העיר את דו-פריז ואמר לה שאינו יכול לנשום ולעמוד בצורה יציבה. הם הלכו שוב לחדר המיון. רמת החמצן בדמו הייתה כה נמוכה, עד שהצוות הרפואי הופתע שהוא בכלל יכול ללכת ולדבר. הוא סבל מדלקת ריאות כפולה.
"כאשר הכנסתי אותו לחדר המיון, לא ידעתי שזו הפעם האחרונה שאני מחזיקה את ידו כאשר הוא ער ושלא אוכל לחבק אותו שוב", ממשיכה דו-פריז. היא לא יכלה לראות אותו לאחר מכן אלא רק להביא לו בגדים וחפצים נוספים לבית החולים, אבל עדיין הייתה מלאת תקווה – גם כאשר הפחד החל להשתלט עליה. פרידי הועבר לבית חולים אחר כדי לשפר את הטיפול. השניים החליפו מסרונים, ובאחד מהם כתב פרידי שהוא מתחרט: "הייתי צריך לקבל את החיסון הארור".
לאחר חמישה ימים בחדר המיון, הועבר פרידי לטיפול נמרץ. תוך שעתיים היה צורך לצנרר אותו ולהרדים אותו. אחות אמרה לארוסתו להתקשר לקרובי משפחתו ולקחת הביתה את חפציו. דו-פריז התעוררה בשעת בוקר מוקדמת ביום בו בן-זוגה מת. היא תכננה להביא את ילדיה לאחותה ולנסוע לעבודה, אבל החליטה לבקר קודם את פרידי. "רציתי שהוא יידע שאני שם", הסבירה. כאשר הגיעה לבית החולים, חשבה שיש בשורות טובות: הוא היה במיטה חדשה וכמה מן הנתונים החיוניים השתפרו. אבל עד מהרה ריווי החמצן בדם שוב צנח, הדופק שלו נעלם ו"צבא שלם של רופאים ואחיות" שעט לחדר. דה-פריז נשלחה לפינת החדר והם ביצעו החייאה. אחרי חצי שעה אמר לה אחד הרופאים שהם עשו כמיטב יכולתם ומפסיקים כעת.
ברנט גרייווס, אחד מחבריו הטובים ביותר של פרידי, הוא בעל ניסיון רב בהתמודדות עם המציאות של הקורונה. הוא טכנאי שינה ובמשך שלושה חודשים עבד לצידן של אחיות שטיפלו בחולי קורונה אשר מתו "על ימין ועל שמאל", כלשונו. הוא לא ידע שחברו אינו מחוסן; השניים שוחחו על הקורונה רק בהקשר של מגבלות כמו עטיית מסיכה. "חבל שהוא לא התחסן", אומר גרייווס.
דה-פריז והגדול שבילדיה התחסנו ביום בו פרידי אובחן כחולה קורונה. מתוך נסיונה היא אומרת, שמהססי החיסונים צריכים להתגבר על ספקותיהם ולהתחסן. "אפילו אם הכתף תכאב לך או תרגיש קצת חולה, זה עדיף על פני לא להיות כאן בכלל מתישהו", היא מסכמת.
