לרבים מן המשקיפים מהצד, קריסתה של ממשלת אפגניסטן נראית פתאומית לגמרי. תוך חודשים בודדים כבש הטליבאן את רוב שטח המדינה, ובתוך שבוע נפלו לידיו בירותיהם של עשרה מבין 34 מחוזות המדינה ואת ערי המפתח קנדהאר והראט. כעת קאבול נמצאת בסכנה והטליבאן נמצא בשיא כוחו מאז הפלישה האמריקנית ב-2001. מהשטחים שבשליטתו כבר יש דיווחים על התקפות על אזרחים ונישואין כפויים של צעירות.
צבא אפגניסטן – אשר נבנה בשנים ארוכות של אימון ומימון אמריקניים – מתפורר ומצוי בדמורליזציה. בעיר אחרי עיר, החיילים נכנעים או נוטשים את עמדותיהם. בכמה מקרים הטליבאן השתמש בציוד צבאי אמריקני, כולל נשק וכלי רכב. ארה"ב שוקלת לפנות את שגרירותה ואת אזרחיה, ואלפי חיילים נשלחו למדינה כדי לאבטח את היציאה אם יוחלט עליה. ממשל ביידן מנסה בצורה נואשת לגייס את שכנותיה של אפגניסטן, האיחוד האירופי, רוסיה וסין ולהציג חזית אחידה בשיחות בקטר עם נציגי הטליבאן – אך קאבול של 2021 מזכירה יותר ויותר את סייגון של 1975, כותב אישאן ת'רור, בעל טור בכיר בוושינגטון פוסט.
בחודש יולי הביע לגלג הנשיא ג'ו ביידן על האפשרות שהטליבאן יהפוך את הקערה על פיה והביע תקווה שיושג הסכם בין הצדדים הלוחמים. מבקריו טענו שעל ארה"ב לשמר יכולת לאיים בצורה ממשית על הטליבאן; מתנגדיהם טענו שהדבר רק ינציח את חוסר היציבות המדינה לאחר שני עשורים של כיבוש אמריקני שלא הצליח להשלים את המשימה. במשך שבועות הגן הבית הלבן על החלטתו לסיים את הנוכחות האמריקנית – מטרה שגם דונלד טראמפ ניסה להגשים וזוכה לתמיכה נרחבת בציבור – כצעד נחוץ שהגיע הזמן לבצעו.
ייתכן שהכוחות הזרים המעטים שנותרו במדינה לא יכלו ממילא לעשות דבר לבלימת התקדמות הטליבאן, בלא קשר לנסיגה האמריקנית. אבל מבחינתם של אפגנים רבים מספור, כולל המוני פליטים, המצב הפך לחסר תקווה. הפינוי המהיר של דיפלומטיים מערביים מהבירה קאבול העצים את תחושת המשבר ומעביר מסר לפיו העולם נוטש את אפגניסטן לגורלה.
למעשה, טוען ת'רור, הכתובת הייתה מזמן על הקיר. קרייג וויטלוק, כתב הפוסט, מפרסם בימים אלו סדרה עטורת פרסים על הדרך בה כל הממשלים בשני העשורים האחרונים הטעו את הציבור לגבי המתרחש באפגניסטן. כולם ידעו שהטליבאן לא יימחץ בקלות ושהמדינה האפגנית חלשה ונגועה בשחיתות, אך העדיפו אסטרטגיה בלתי עקבית על פני הודאה בתבוסה. הממשלים של ג'ורג' בוש הבן, ברק אובמה ודונלד טראמפ הסתירו את האמת. "הם הפסידו אט-אט במלחמה שבעבר האמריקנים תמכו בה ברוב עצום. מנהיגים פוליטיים וצבאיים בחרו לקבור את טעויותיהם ולתת למלחמה להיגרר", כותב וויטלוק.
פחות מחמש שנים לאחר הפלישה, פקידים בממשל בוש החלו להשוות את אפגניסטן לוויטנאם, כאשר היה ברור שהטליבאן עודנו מהווה איום. נקודת המפנה באה בסוף 2005 ובתחילת 2006, כאשר הממשל הבין לבסוף שארה"ב ניצבת מול אויב העלול לגבור עליה. הכל הלך הפוך באותה עת, אבל ממשל בוש דיכא את האזהרות והמשיך את המלחמה.
בסוף 2014 ניסה אובמה לשבח את סיומה של המשימה הצבאית האמריקנית, בהכריזו ש"המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ארה"ב מגיעה לסיומה בצורה אחראית". אבל פקידים אמריקנים ידעו שהסיום אינו נראה באופק ושהממשל מוכר אשליה, בכך שטען שחיילים אמריקנים נשארים באפגניסטן רק בתפקידים "בלתי מלחמתיים". בפועל, הפנטגון אישר אין-ספור "חריגים" אשר בפועל הפכו אבחנה זו לבלתי רלוונטית, חשף וויטלוק.
ואז הגיע טראמפ, אשר קרא בקול לסיים את המעורבות האמריקנית היקרה בחו"ל. אבל הוא אישר הרחבה של ההפצצות נגד מטרות של קיצונים מוסלמים, אשר הובילו לזינוק של 330% במספר האזרחים שנפגעו. לביידן, יוצא ממשל אובמה, יש כעת פרק משלו בהיסטוריה המיוסרת של אפגניסטן – טרגדיה שנוצרה במשך שנים רבות.
