אירמגרד פורכנר הייתה אמורה להתייצב בשבוע שעבר בפני בית משפט בגרמניה, לאחר שהואשמה בשותפות במותם של 11,412 בני אדם במחנה הריכוז שטוטהוף. אבל פורכנר בת ה-96 לא הופיעה ונמלטה מבית האבות בו שהתה, שבועיים לאחר שכתבה לשופט שהיא "רצתה לחסוך מעצמה את המבוכה ולא להפוך ללעג וקלס". אבל אולי זה בדיוק העניין: להשפיל בפומבי את אחרוני הפושעים הנאצים – כותב בוושינגטון פוסט זכרי גולדברג, חוקר בכיר לטכנולוגיה ואתיקה הפועל באנגליה.
השאלה האם וכיצד להעמיד לדין נאצים זקנים, אינה צריכה להיות מוגבלת לשיקולים הרגילים של האם החברה תצא נשכרת מכליאתם או האם מעשיהם מצדיקים זאת. ההשפלה הפומבית של הנאשמים – וההכרה המוסרית שהיא נותנת לקורבנות – עשויה להיות הנימוק הטוב ביותר להעמיק לדין גם את מי שנמצאים בעשור התשיעי והעשירי לחייהם.
הבריחה של פורכנר הייתה קצרה: היא נתפסה במרחק של כמה קילומטרים, נכלאה ותופיע לדיון בשבוע הבא. מאז שהעמדתו לדין של ג'ון דמיאניוק ב-2011 באשמת סיוע לרצח בסוביבור קבעה את התקדים, שורה של פושעים נאצים זקנים נשפטו גם הם. כעת ניתן להאשים בעבירה זו כל מי שמילא תפקיד כלשהו במחנה ריכוז, החל בשומרים וכלה במזכירות.
אוסקר גרונינג, שהיה ידוע כ"רואה החשבון של אושוויץ", הועמד לדין בגיל 94 על שותפות ברצח של 300,000 בני אדם. הוברט זאפקה, רופא באושוויץ, ניצב בפני 3,681 סעיפי רצח בגיל 95, אך משפטו נדחה שוב ושוב בשל בריאותו הרופפת. ריינהולד האנינג, שומר באושוויץ, הורשע בגיל 94 בשותפות ב-170,000 מעשי רצח. אשתקד הורשע ברונו דיי בן ה-93, שהיה שומר בשטוטהוף, ב-5,230 סעיפים של סיוע לרצח ונדון לשנתיים מאסר על תנאי. החודש אמור לעמוד לדין גרמני בן 100 שהיה שומר במחנה זקסנהאוזן על 3,518 סעיפי רצח.
חשיבות התקדים של דמיאניוק מאחר שרצח עם הפך לעבירה פלילית רק לאחר משפטי נירנברג, החליטה גרמניה המערבית ב-1949 להחיל עליו את חוק ההתיישנות. המשמעות הייתה, שלפני תיק דמיאניוק – צריך היה להוכיח את אשמתו הספציפית ברצח של כל נאשם, משום שעל רצח אין התיישנות. היה זה רף גבוה בהתחשב במינהל הסבוך של מחנות הריכוז והוא לא שיקף את אופיו של רצח העם כמעשה קולקטיבי ומקיף. אבל כאשר המצב החוקי השתנה לפני עשור, רוב הנאצים ועוזריהם היו בין המתים או זקנים מאוד. מה יוצא לחברה מכליאתם של מי שחיו בשלווה עשרות שנים, ויכולים בכל עת לבקש טיפול רפואי על חשבון המדינה?
זוהי בדיוק הנקודה שמעלים מי שרואים את הענישה במשקפי ההרתעה ולא במשקפי הגמול, מסביר גולדברג. הישנותו של רצח עם בגרמניה היא בלתי סבירה בעליל, המבנה שאפשר את השואה נהרס במלחמה וגרמניה היא כיום אחד הדמוקרטיות היציבות ביותר בעולם. החוקים בגרמניה ובאיחוד האירופי אוסרים לשבח או להכחיש את השואה ולהציג סמלים נאציים הן מן החזקים ביותר בעולם. יש ניאו-נאצים במדינה, אבל ספק אם הענשת הפושעים הזקנים תרתיע אותם מהסתה ואלימות – ואולי ההפך. מחקר שפורסם ב-2009 מצא, כי אזכור תכוף של השואה ומלחמת העולם השנייה עלול להביא לעלייה באנטישמיות, בשל רגשות אשמה המתורגמים לאנטישמיות תוקפנית.
בניגוד לגישת ההרתעה, גישת הגמול מבוססת על כל שפשע מחייב עונש, בלא קשר לתועלת האפשרית לחברה. צייד הנאצים אפרים זורוף אומר כי חלוף הזמן אינו מוחק את אשמתם של השותפים לשואה, ועובדה זו לבדה מצדיקה את מאסרם. דעותיו זהות לאלו של הפילוסוף עמנואל קאנט, אשר טען שהענשת העבריין היא דרישה מוסרית בלתי מותנית אותה יש למלא ללא כל קשר לנסיבות חיצוניות כלשהן.
שתי הגישות הגיוניות ולא ניתן לבחור ביניהן, סבור גולדברג, אבל תהיה זו טעות לחשוב שהחלופה היחידה להעמדה לדין ומאסר היא חוסר מעש. התמקדות בתיאוריות משפטיות מפריעה להבין את המשמעות האמיתית של עיסוק פומבי בפשעי הנאצים ועוזריהם, זקנים ככל שיהיו. כאשר מעמדם המוסרי של יחיד או קבוצה נשלל מהם, חובתה של החברה להכיר בעוול ולתקנו. מטרתם של צעדי גמול ופיצוי היא להכיר בכך שהם חלק בלתי נפרד מן החברה, להודות שמעמדם ככאלה נפגע במעשה עוול ולהבטיח שהוא יוחזר ויוגן בעתיד. עצם ההכרה בעוול היא בעלת חשיבות מוסרית ומהווה תיקון מוסרי.
פרסום פשעיהם של הנאצים ועוזריהם הוא מעשה השקול לשיקום מעמדם המוסרי של קורבנותיהם. חיוני להוציא לאוויר העולם את פשעי העבר. הפרסום של העוולות יכול להיעשות באמצעות ועדות לחקר האמת, זכרונות, הוקרה, התנצלויות פומביות וחשיפה לציבור. הבלטת הפשעים של מבצעי השואה הזקנים יכולה להוות פתרון משביע רצון להענשתם, אשר יאזן בין גישת ההרתעה לגישת הגמול. גילם המבוגר הוא סיבה משכנעת להימנע ממאסרם. בה בעת, חיוני להכיר בכך שאין התיישנות על רצח עם ולהעביר זאת לדורות הבאים. שקיפות ציבורית תבטא כלפי הקורבנות וצאצאיהם את ההכרה בכך שפשעי הנאצים חייבים להיזכר לדראון עולם, מסיים גולדברג.
