המשרדים ריקים ברובם. חברות התעופה ביטלו אלפי טיסות. התדירות של הרכבות התחתיות והאוטובוסים נמוכה יותר. בתי ספר מבטלים ימי לימודים של כיתות שלמות. לקוחות מבזבזים זמן בתורים. האינפלציה השנתית הגיעה לשיא של ארבעה עשורים. זו אינה כלכלה בריאה, קובע ניו-יורק טיימס בהתייחסו למצב המשק האמריקני, והאמריקנים אינם טועים כשהם מרגישים כך.
כמה נתונים מרכזיים נראים טוב ומשקפים את עוצמתה של הכלכלה האמריקנית, כמו גם את המצב הפיננסי של משקי הבית. אבל המשק הוא יותר מאשר המאזן של משקי הבית; הוא השילוב של עבודה, קניות ומפגשים בחברה. האמריקנים מבינים את ההבדל: 64% אומרים שמצבם האישי טוב, אבל רק 35% אומרים זאת על המשק בכללותו.
יש לכך סיבות רבות. שירותים רבים אינם מתפקדים ברמה הרגילה, בעיקר בשל הבעיות בשרשרת האספקה והמחסור בעובדים. עליית המחירים נוגסת בשכר, במיוחד של מעמד העובדים. אנשים מבלים פחות זמן זה עם זה. האופי המתמשך של המגיפה – המסיכות, בדיקות הקורונה, פגישות הזום – מדאיג. חלק מהשינויים הללו יוצרים בעיות של ממש: פגיעה בבריאות הנפש, עלייה בלחץ הדם, זינוק בנטילת מנות יתר קטלניות.
מערכת החינוך היא גורם מתסכל במיוחד. בשנה שעברה אבד זמן לימודים עצום, ומורים רבים נשחקים השנה כאשר הם מנסים להדביק את הפער. בתי הספר טרם חזרו לשגרה: לעיתים אסור לתלמידים לשהות יחדיו בהפסקות הצהריים או לאכול בתוך המבנה. המסיכות מקשות על התקשורת, במיוחד לתלמידים בעלי קשיי למידה. בדיקות קורונה חיוביות ומחסור בכוח אדם גורמי לבתי ספר להיסגר לעיתים קרובות.
הטיימס מצביע גם על שוני מהותי במצב הרוח של הדמוקרטים והרפובליקנים, כאשר 40% מהאחרונים עודם מסרבים להתחסן ורק 47% עוטים מסיכות – פוקס ניוז ממשיכה להפיץ כזבים ופוליטיקאים רפובליקנים מתלוננים על מסיכות וחובת התחסנות - והדבר גורם להתפרצויות קורונה. לעומת זאת, פחות מ-10% מן הדמוקרטים אינם מחוסנים והפוליטיקאים שלהם נותנים דוגמה אישית ועוטים מסיכות. אבל הדמוקרטים גם מתלוננים יותר על מחיר הקורונה, כפי שמעלה סקר של גאלופ. 70% מהדמוקרטים אומרים שהם מאושרים, לעומת 79% מהרפובליקנים; 47% מהם מדווחים על לחץ לעומת 40%; בתחושת עצב השיעור הוא 23% מול 16% (בהתאמה); ובבדידות – 17% מול 12%.
הגל הנוכחי הוביל לעלייה מתונה באשפוז ובתמותה בקרב המחוסנים, ולעלייה חדה בהרבה בקרב הבלתי-מחוסנים. הוא גם מצדיק יותר בדיקות, יותר מסיכות וצעדים נוספים, אבל יש לזכור שהללו נועדו להביא למקסימום את הבריאות ולא להביא למינימום את הקורונה. יש לזכור, כי החברה תפסיק לתפקד אם היא תנסה להוריד למינימום כל סיכון רפואי. בתי ספר ומשרדים אינם נסגרים מדי חורף בשל השפעת. משפחות נוסעות ברכב למרות שתאונות דרכים הורגות הרבה יותר ילדים מאשר הקורונה. אנשים עושים ספורט ורוכבים על אופניים למרות שאלפים מגיעים לחדרי המיון.
המחירים הכלכליים והחברתיים של צעדי המנע נגד הקורונה הם אמיתיים. בכמה מקרים הצעדים הללו שווים את המחיר בצורה בולטת, ובאחרים – לא. מציאת האיזון בין שמירת הנגיף בשליטה לבין התמודדות עם המשברים האחרים שהוא גורם, היא אחד האתגרים המרכזיים של השלב הבא במגיפה.
