בני אדם נוטים להיות יותר עקשנים עם השנים, ונשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, לא היה אדם גמיש מלכתחילה. ב-19 שנותיו בשלטון הוא כלא אלפי מתנגדים ומותחי ביקורת, השתיק או חיסל קבוצות בחברה האזרחית, את התקשורת ואת מערכת המשפט. האגו שלו גדל עם כל אתגר עליו הוא מתגבר. יועצים בעלי היגיון מתפטרים ומותירים אותו מוקף בבני משפחתו ובאומרי-הן.
אדם עוצמתי כמו ארדואן יכול להשתיק את הקולות שאינו רוצה לשמוע, אך אינו יכול להעלים את המציאות שהם מתארים – מדגיש אקונומיסט. מאז ספטמבר הוא מנסה להפר את חוקי הכלכלה, עליהם אין לו זכות וטו. בעוד משקים מתעוררים אחרים העלו את הריבית כדי להיאבק באינפלציה, טורקיה עשתה ההפך: למרות זינוק של 21% במחירים בנובמבר, ארדואן הכריח את הבנק המרכזי להוריד את הריבית בחמש נקודות האחוז ל-14%. בתגובה המירו הטורקים יותר לירות לדולר ואירו, ושער הלירה ביחס לדולר צנח משמונה באוגוסט ל-18 כעת.
זה לא מפחיד את ארדואן. בשבוע שעבר הוא הכריז על תוכנית להשבת הכספים לבנקים: מי שיצמיד את כספו למשך לפחות שלושה חודשים, יקבל מהאוצר פיצוי על כל ירידה בערכה. הלירה עלתה קצת וארדואן חגג ניצחון, אבל עד מהרה היא שבה לצנוח. פקידים אומרים שהטורקים העבירו 3 מיליארד דולר לחשבונות מוגנים בלירות מאז הודעתו של ארדואן, אבל הסכום קטן מכדי להסביר את המגמה. הגורם העיקרי היה התערבות של הבנק המרכזי והבנקים שבבעלות המדינה, אשר קנו 7 מיליארד לירות ביומיים. אי-אפשר להתמיד בקצב כזה, וכאשר ההתערבות תיפסק יהיה על הלירה לעמוד על רגליה שלה. רוב הסיכויים שהטורקים לא יילכו עם התוכנית של ארדואן.
אפילו אם התוכנית תצליח לייצב את הלירה, היא לא תפתור את בעיותיה של טורקיה. הפיחות הקודם, הריבית הנמוכה והעלייה בשכר המינימום ממשיכים להעלות את המחירים. אם הלירה תישאר יציבה, עליית המחירים לא תתקזז בלירה זולה והדבר יפגע ביכולת התחרות של טורקיה, יחמיר את המאזן המסחרי שלה ויותיר אותה תלויה במידה מסוכנת בנטילת הלוואות זרות כדי לגשר על הפער בין הייבוא לייצוא. אם התוכנית תיכשל, התוצאות יהיו גרועות עוד יותר. משלם המיסים הטורקי יצטרך לחלץ את המפקידים – מה שיחייב קיצוצים כואבים במקומות אחרים. אם הממשלה לא תוכל לעשות זאת, יהיה עליה להדפיס עוד כסף – וכך הפיצוי על ירידת ערך הכסף יוביל לירידה נוספת.
ארדואן מנפנף כל מי שמסביר זאת באומרו שהוא שייך ל"לובי של שער הריבית" הנשלט בידי מעצמות זרות. כמו כל הפופוליסטים, הוא מייחס כשלים לאויביו. נכון שהבעיה בפני הפנטזיות הכלכליות שלו היא אנשים – אנשיו שלו ומאמציהם להסתדר עם הצעדים השגויים שלו. אבל ייתכן שארדואן אינו ער לכך, מעיר אקונומיסט. בשיא כוחו בשנת 2014 עבר ארדואן לארמון הנשיאות בן 1,100 החדרים. קשה לשמוע את זעקות הייאוש של מצביעיו במבנה שעלה 600 מיליון דולר.
