בספרו "השטיח האדום", העוסק בהתפתחות היחסים בין ענף הסרטים האמריקני לבין המפלגה הקומוניסטית הסינית, מזכיר אריך שוורצל בקצרה משטר סמכותני אחר שקיווה להשיג את שיתוף הפעולה של הוליווד באמצעות עוצמתו הכלכלית – כותב וושינגטון פוסט.
לפני מלחמת העולם השנייה, גרמניה הייתה אחד השווקים הגדולים ביותר לסרטים אמריקניים. בשנת 1930 היו אולפני אוניברסל בטוחים שבידיהם להיט בטוח הן בארה"ב והן בגרמניה בדמות העיבוד הקולנועי לספרו האנטי-מלחמתי של אריך רמארק "במערב אין כל חדש". אבל לנאצים היו תוכניות אחרות: לובשי החולצות החומות צרחו בליל הבכורה בבתי הקולנוע בברלין לאחר נאום הסתה של יוזף גבלס.
יוניברסל הוציא מן הסרט כל דבר שיכול היה להרגיז את הנאצים, ואז דרשו שלטונות גרמניה שהגרסה המצונזרת תוצג בכל העולם. בשנת 1932, נישאת על גלי מצב הרוח הלאומני, העניקה ממשלת גרמניה לעצמה את הזכות לבטל הסכמי הפצה של סרטים שלדעתה הם "פוגעניים"; ונזכיר שמדובר בממשלה הדמוקרטית שלפני עליית הנאצים לשלטון.
שוורצל כמובן נזהר מלהשוות את סין הקומוניסטית לגרמניה הנאצית – למרות שרצח העם של האויגורים מאפשר פחות זהירות – ההשוואה בין הצנזורה בשתי המדינות נראית ברורה למי שעקב אחרי מהלכיה של הוליווד בסין. כמו כיום בסין, הוליווד הייתה ידועה בהתחשבותה בנאצים. ראשי האולפנים, רבים מהם יהודים, חששו שהצגת צעדי הנאצים נגד יהודי גרמניה ירגיזו את הפוליטיקאים והמצביעים בארה"ב אשר ברובם הגדול תמכו בבדלנות.
היו גם סיבות עסקיות שלא להרגיז את אדולף היטלר. אולפני פרמונט טענו: "זה רק הגיוני מבחינתנו לעשות עסקים בכל מקום רווחי, כחלק ממחויבותנו לבעלי המניות שלנו". אולפני MGM העלו טיעון דומה. גבלס מצידו הבין היטב את כוחו של הקולנוע: "זהו אחד האמצעים המודרניים ומרחיקי הלכת ביותר להשפעה על ההמונים. לכן, הממשלה אינה יכולה להותיר לנפשו את עולם הקולנוע". מאו צה-טונג הסכים, אסר להפיץ סרטים אמריקניים בשנות "מהפכת התרבות" והטיל פיקוח ממשלתי על ענף הסרטים הסיני.
זו הסיבה לכך שכאשר בשנות ה-1990 יכלו הסרטים האמריקניים לחזור לסין, ניצלו האחרונים בתוקפנות את כוח המיקוח שלהם. השלטונות היו מוטרדים במיוחד מסרטו של מרטין סקורסזה על חייו של הדלאי לאמה. כאשר הפקתו החלה, דרשה סין מאולפני דיסני לבטל אותו או שישכחו מהקמת דיסנילנד סיני. המנכ"ל מייקל אייזנר הורה להשקיע את המינימום בשיווק הסרט, וכאשר בשל כך ההכנסות ממנו היו עלובות – הייתה לאולפן הצדקה לומר לסקורסזה שאין הצדקה להפיצו ברחבי העולם.
ברבע המאה הבאה הועתק אופן פעולה זו לכל האולפנים. MGM גילה, כי לא יוכל להפיץ את הסרט "שחר אדום" עד שישנה את דמות הנבל מסיני לצפון-קוריאני; בהמשך, פשוט לא הוצגו סינים בתפקיד הנבל, ולעיתים הם אף קיבלו את תפקידי הגיבורים. החשש להפסיד מאות מיליוני דולרים בקופות בסין הבטיח את צייתנותם של האולפנים, קובע הפוסט. אבל בהתחשב בעובדה שבשנים האחרונות הסינים אינם ששים לאפשר לקהלם גישה לסרטים אמריקניים, יש לתהות כמה זמן עוד יימשך הפחד. הלחץ הגרמני בא לקיצו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה; ייתכן שסין פשוט פעלה בצורה שגויה.