בשנים האחרונות טוענים יותר ויותר קולות משפיעים, כי ייתכן שפסק הדין המפורסם ביותר של בית המשפט העליון בארה"ב בנושא
חופש הביטוי הוא שגוי. הליך המתנהל כעת בבית משפט פדרלי במנהטן עשוי לקבוע האם הם צודקים. תוצאתו תהיה משמעותית לחופש העיתונות בארה"ב. אבל יש לחשוב האם שתי מילים בפסק הדין בן ה-58 יכולות לשאת משקל כה כבד – כותבת בוושינגטון פוסט פרופ' ג'נביב לאקר מאוניברסיטת שיקגו ואוניברסיטת קולומביה.
בשנת 1964, בפסק הדין בתיק ניו-יורק טיימס נגד סליבאן, קבע בית המשפט העליון, כי עובדי ציבור יכולים לזכות בתביעות לשון הרע רק אם מוכיחים שההכפשות נגדם נעשו ב-"actual malice" - בזדון ממשי. כלומר: אם המפרסם ידע שזה שקר או התעלם ברשלנוות מאפשרות זו. מאוחר יותר הרחיב בית המשפט כלל זה לדמויות ציבוריות, ובעשורים הבאים "כלל סליבאן" הפך לסמל להגנה האמריקנית המפורסמת על חופש הביטוי כאבן היסוד בפיקוח על התקשורת. [בשל כך נדחתה תביעת הדיבה של
אריאל שרון נגד טיים בנוגע לטבח בסברה ושתילה, למרות שהוכח שהפרסום בעיתון היה כוזב – א.ל].
תביעתה של
שרה פיילין – לשעבר מושלת אלסקה ומועמדת לסגנית הנשיא ב-2008 – נגד ניו-יורק טיימס מעמידה במבחן כלל זה. בשנת 2011 טען העיתון, כי יש קשר ישיר בין הרטוריקה של פיילין לבין אירועי ירי המוניים. גורלה של התביעה תלוי בפרשנות לכלל סליבאן, מסבירה לאקר. כך גם תביעות אחרות, ובהן זו של יצרנית מכונות ההצבעה דומיניון נגד פוקס ניוז בנוגע לבחירות 2020. מאחר שקשה להוכיח "זדון ממשי", קשה לנצח בתביעות קשה – אך לא בלתי אפשרי.