זו תהיה מלחמה עקובה מדי וקטסטרופלית, ייבשו את מקורותיה של רוסיה ויעלו בחייהם של רוסים – אשר במקביל תאיץ באירופה להתנתק מתלותה המסוכנת בגז רוסי. אין ספק שפעולה תוקפנית כזאת תוביל את נאט"ו לחזק משמעותית את כוחותיה במזרח אירופה ולשקול הצבת כוחות קבועה במדינות הבלטיות, פולין ורומניה. היא תוביל להתנגדות אוקראינית נחושה עם תמיכה מערבית חזקה. גם אם המערב יצליח איכשהו למנוע מפוטין לצאת למלחמה מלאה – וזה רחוק מלהיות בטוח כרגע – יש לזכור שהספורט האהוב עליו איננו שחמט אלא ג'ודו. ניתן לצפות שהוא ימשיך לחפש הזדמנות להגדיל את כוח המיקוח שלו ולהלום בעתיד. ארה"ב וידידותיה יצטרכו למנוע ממנו הזדמנות זו באמצעים דיפלומטיים תקיפים ובהגברת התמיכה הצבאית והכלכלית באוקראינה. פוטין אינו מודה בטעויות, אם כי הוכיח שביכולתו להיות סבלן ומעשי. הוא ודאי מודע לכך שהעימות הנוכחי הגדיל עוד יותר את תלותו בסין, והוא יודע שרוסיה אינה יכולה לשגשג בלי קשרים עם המערב. "בטח, אני אוהב אוכל סיני ואני נהנה להשתמש במקלות אכילה", אמר לי בפגישתנו הראשונה. "אבל אלה סתם דברים טריוויאליים. זו איננה המנטליות שלנו, שהיא אירופית. רוסיה צריכה להיות חלק מן המערב". פוטין ודאי יודע שמלחמה קרה שנייה לא בהכרח תיטיב עם רוסיה, למרות הנשק הגרעיני שלה. לארה"ב יש בעלי ברית חזקים כמעט בכל יבשת, ואילו ידידיו של פוטין כוללים את בשאר אסד, אלכסנדר לוקשנקו, קים ג'ונג-איל ודומיהם. אם פוטין ייקלע לפינה, הוא יוכל להאשים רק את עצמו. ארה"ב ובעלות בריתה הציעו לנהל שיחות עם מוסקבה בנפש חפצה בנוגע למגוון שאלות ביטחוניות. אבל ארה"ב חייבת לעמוד על כך שרוסיה פועלת בהתאם לקני המידה הבינלאומיים המקובלים על כל המדינות. פוטין ועמיתו שי ג'ינפינג אוהבים לומר שאנחנו חיים כעת בעולם רב-קוטבי. זה נכון, אבל אין זה אומר שלמעצמות הגדולות יש זכות לחלק את העולם לאיזורי השפעה כפי שהמעצמות הקוליניאליות עשו לפני מאות שנים. אוקראינה זכאית לריבונות, בלי קשר לזהותם של שכניה. בעידן המודרני העיקרון הזה מקובל על מדינות גדולות, והוא צריך להיות מקובל על פוטין. זהו המסר הבלתי-משתנה של הדיפלומטיה המערבית. הוא המגדיר את ההבדל בין עולם הנשלט בידי שלטון החוק לבין זה שאין בו שום חוקים.