במשך למעלה מעשור קיימו ולדימיר פוטין ושי ג'ינפינג יחסים מכבדים ואפילו חמים, אשר ביטאו את הקשרים המתהדקים בין שתי המעצמות החולקות התנגדות לכוחה הצבאי והכלכלי של ארה"ב. הפלישה לאוקראינה עשויה לשנות כל זאת, מנתח ניו-יורק טיימס.
בתחילת השבוע (27.2.22) כבר התברר שציפייתו של פוטין לכיבוש מהיר של אוקראינה התפוגגה ורוסיה מצאה את עצמה מבודדת כמעט לחלוטין. המתקפה אילצה את שי להיכנס למצב של איזון בלתי אפשרי בין חברותו האישית עם פוטין לבין התוצאות הקשות האפשריות לארצו אם ייראה כתומך בפלישה שכמעט כל העולם מגנה.
אין כל סימן לכך ש-שי עשה משהו כדי לשכנע את פוטין שלא לפלוש. כאשר ארה"ב העבירה לסין מידע מודיעיני על ההכנות הרוסיות, היא שיתפה בו את הקרמלין והאשימה את וושינגטון בניסיון לזרוע חוסר אמון. המחיר שסין עלולה לשלם על תמיכה בפוטין עלול להיות גבוה. לא משנה כיצד המלחמה תסתיים; היא כבר מלמדת עד כמה היחסים בין שי לבין פוטין חשובים ומורכבים.
יחסים אלו עוצבו מקווים ביוגרפיים מקבילים, אך גם מהבדלים היכולים להעמיד במבחן את מחויבותם ל"אין מגבלות". פוטין ושי נולדו בפער של שמונה חודשים בלבד – אוקטובר 1952 ויוני 1953 – ושניהם היו ילדיהן של מעצמות קומוניסטיות שעוצבו במהפכות ומלחמות נוראות. הם העריצו את אבותיהם, יוצאי אותם עימותים, וגדלו בתפיסת עולם מרקסיסטית-לניניסטית. אביו של שי ביקר בבריה"מ ב-1959 והביא לבנו מתנות; שי סיפר שגדל על ברכיה של ספרות רוסית. שניהם הגיעו לשירות ממשלתי: פוטין כקצין בקג"ב ושי כפונקציונר איזורי של המפלגה – לאחר טיהורו של אביו, שנעצר בעידן מאו בטענה לריגול לטובת בריה"מ.
עם זאת, יש כאמור גם הבדלים מהותיים בקורות חייהם. פוטין שירת כקצין מודיעין בשנות שקיעתה של ארצו, בעוד שי שירת כאשר סין הפכה למעצמה כלכלית עולמית. ההיסטוריה של שי היא של הצלחה והוא רוצה להמשיך בה ולבנות את העתיד; פוטין סבור שהטוב כולו היה בעבר. לשניהם 1989 הייתה שנת מפתח: ההפגנות בכיכר טייננמן אותה ריסק המשטר, לעומת קריסתו של הגוש הקומוניסטי באירופה. שי היה אז פקיד במחוז פוג'יאן, ואילו פוטין – סגן אלוף בקג"ב – צפה בחוסר אונים בדרזדן כיצד מפגינים פולשים למפקדת השטאזי. הוא נאלץ לחזור לבריה"מ, אשר קרסה לאחר שנתיים – קריסה אותה הוא מנסה כעת להשיב לאחור.