בתוך שבוע עברה גרמניה מהפך דרמטי, נטשה את מדיניותה הזהירה והתחייבה להגדיל בצורה חדה את תקציב הביטחון שלה. ההלם מפלישתו של ולדימיר פוטין לאוקראינה הביא אותה לשגר אלפי טילי נ"ט ונ"מ למדינה זו. מדינה שמבקריה טענו שהיא עושה מעט מדי ומאוחר מדי, זינקה לחזית ונטלה את ההובלה בביטחון אירופה. כעת היא מבקשת לבודד ולהעניש את רוסיה, אחרי עשרות שנים של פיוס, ושואפת לעצמאות אנרגטית ולהינתקות מן התלות ברוסיה. בנאום אחד לבונדסטג, הקנצלר אולף שולץ הכניס את גרמניה לתנופה של שינוי לאחר שלושה עשורים של סטטוס-קוו. שרת החוץ, אנלאנה בירבוק, אמרה כי ייתכן שבאותו יום גרמניה מותירה מאחוריה את המגבלות הייחודיות שלה בתחומי החוץ והביטחון. המורשת המכוערת של המיליטריזם הצבאי במאה ה-20 הוליד הלך רוח אשר ראה את הדו-שיח כערך המפתח. מנת יתר של פחד עצמי עמדה בלב הספקנות הגרמנית כלפי כוח, כותבים ב-Foreign Affairs תומס קליינה-ברוקהוף וסודהה דייוויד-פיל, מנהלי סניף ברלין של תוכנית מרשל האמריקנית. בריתות הן שנועדו לרסן את אויביה. ההודעה על פניית הפרסה זכתה לתשואות רמות מצד המפלגות העיקריות בבונדסטג, כולל האופוזיציה. ממשלת השמאל-מרכז שהוקמה בסוף 2021 מעולם לא התכוונה לשנות את המורשת הזהירה של אנגלה מרקל – איזון בין ביטחון לסחר. אבל הפלישה לאוקראינה שינתה הכל. היא הקפיאה את אישור צינור הגז נורדסטרים 2 מרוסיה, וכאמור – שלחה נשק לאוקראינה. גרמניה השלימה עם המציאות, בה יש צורך בכוח ממשי כדי לשמור על הדמוקרטיה ולהרתיע את השליטים הסמכותנים. במשך עשרות שנים התבססה מדיניות החוץ של גרמניה ההנחה, שבאירופה לא יהיה שלום אם רוסיה תושתק. היא הניחה, שקשרים כלכליים יסייעו לבסס את היחסים. התוצאה הייתה סבלנות אין-סופית כלפי הקרמלין, גם אחרי הפלישות לגאורגיה ב-2008 ולאוקראינה ב-2014. למרות שברלין הובילה את העיצומים על רוסיה בעקבות סיפוח חצי-האי קרים, היא מיהרה לאזן זאת שנה לאחר מכן באמצעות חתימת הסכם נורדסטרים 2. אפילו אל מול לחצן של בעלות בריתה בנאט"ו ואוקראינה, גרמניה סירבה לספק נשק לקייב. רק בחודש שעבר אמרה בירבוק, כי אספקת נשק לאזור בו גרמניה הרגה מיליוני אזרחים רק תגדיל את אשמתה.