נהוג לומר שממשלת סין מתכננת עשרות שנים קדימה, בעוד דמוקרטיות משנות את דרכן ללא הרף. אבל בשנגחאי אין כיום סימנים לגאונות אסטרטגית: 25 מיליון איש מצויים בסגר ובסכנה למחסור במזון ותרופות, שאפילו הצנזורה הסינית אינה מסוגלת להסתיר. מדיניות ה"אפס קורונה" נקלעה למבוי סתום ולמפלגה הקומוניסטית אין מוצא קל, אומר אקונומיסט. הקורונה היא אחת משלוש בעיות הניצבות השנה בפני סין, לצד הכלכלה המקרטעת והמלחמה באוקראינה. לכאורה הן אינן קשורות, אך התגובה הסינית להן זהה: רברבנות ושחצנות בפרהסיה, אובססיה לשלטון מאחורי דלתיים סגורות ותוצאות דלות. פעולותיה של סין משקפות שיטה סמכותנית תחת שי ג'ינפינג המתקשה לפעול ולהודות בטעויותיה. ג'ינפינג קיווה שהשנה הכל ילך כמתוכנן לקראת בחירתו לכהונה שלישית בסתיו ובמסלול לשלטון לכל ימי חייו. כדי שהכתרה זו תעבור בצורה חלקה, סין חייבת להיות יציבה ומצליחה. בכמה מובנים, שי ניצח. התועמלנים יכולים להצביע על כך ששיעור התמותה מהקורונה הוא הנמוך ביותר בין המדינות הגדולות ועל משק שצמח יותר מכל יתר מדינות G20 מאז 2018. בעוד אירופה שוקעת במלחמה, סין ניצבת בטוחה, עם ארסנל גרעיני גדל והכסף הדרוש להפעיל את כוחה מהאוקיינוס השקט ועד הקריביים. אבל מבט קרוב יותר חושף את חולשותיה של סין. מדיניותה מאז פרוץ המגיפה הייתה "אפס קורונה" במחיר של סגרים הדוקים ונעילת שעריה. אבל היא אינה מצליחה להשתלט על ההתפרצויות הנוכחיות, בשנגחאי ובחמישה מחוזות נוספים; לפחות 150 מיליון בני אדם מושפעים. למפלגה אין אסטרטגיית יציאה: היא לא הכינה את הציבור לחיים לצד הנגיף ולא הצליחה לחסן מספר מספק של מבוגרים בחיסונים מערביים. הברירה כעת היא בין תגבור החיסונים והסתכנות ב-2 מיליון מתים, או בידוד מהודק וסגרים חוזרים ונשנים.