עוצמתו של הצבא הרוסי המודרני אמורה הייתה להראות לעולם שוולדימיר פוטין החזיר את ארצו לגדולתה לאחר ההשפלה של קריסת בריה"מ. במקום זאת, התקדמות דלה ואבידות קשות באוקראינה חשפו את הכשלים העמוקים ברוסיה. מבחינתם של אלו החוששים מהתוקפנות של פוטין, צבא כושל הוא מקור לאנחת רווחה. אלא שלמרבה הצער, מציין אקונומיסט, זה גם אומר שמעצמה גרעינית צריכה להוכיח את עצמה.
נכון לעכשיו, הפלישה היא אסון לכוחות המזוינים הרוסים, שאיבדו 15,000 הרוגים, 1,600 כלי רכב משורינים, עשרות מטוסים וספינת דגל בים השחור. ההתקפה על קייב הייתה אסון כאוטי. הלחימה במזרח אוקראינה ובדרומה בשבועות הקרובים לא רק תקבע את כיוון המלחמה, אלא גם את מידת הנזק למוניטין של הצבא הרוסי ושל החברה שהוא מייצג.
הניתוח של אקונומיסט מצביע על מידת הריקבון בצבא הרוסי. תקציב הביטחון הרוסי – 250 מיליארד דולר – גבוה פי שלושה מזה של בריטניה וצרפת, אבל רובו מבוזבז או נגנב. פוטין וראשי צבאו הסתירו את תוכניות הפלישה מן הקצינים הבכירים, מה שמלמד על עומק חוסר האמון. חיילים חולים ורעבים נטשו את כלי הרכב שלהם. אחרים עינו, אנסו ורתחו רק כדי לזכות בכבוד מצד הקרמלין. רוסיה לא הצליחה לזכות בעליונות אווירית ולשלב את הכוח האווירי עם השריון, איננה מסוגלת לעודד יוזמה בשטח ואיננה לומדת מטעויות. הגנרלים המתוסכלים נטשו את דוקטרינת המלחמה המודרנית ועברו לכתישת ערים ולטרור כלפי אזרחים.
מבחינת פוטין זו מכה קשה, בין השאר בהיבט של מעמדו הפנימי – בעיקר משום שהשימוש בכוח צבאי הוא מרכזי באסטרטגיה שלו להעניק לרוסיה מעמד עולמי. רוסיה ענקית בשטחה, אבל היא בינונית מבחינה שלטונית ועדיין מייחלת להיות מעצמת על. מספר תושביה נמצא בין בנגלדש לבין מקסיקו, כלכלתה בין ברזיל לקוריאה הדרומית, וחלקה בייצוא העולמי – בין טייוואן לשווייץ. כוחה דועך, כפי שניתן לראות בבירור באוקראינה.
