טייקון האלומיניום אולג דריפסקה אומנם כינה את המלחמה "טירוף", אך התמקד במחיר הכלכלי שלה. להערכתו, המשבר הכלכלי בעטיה יהיה חמור פי שלושה מזה של 1998; הוא גם מתאר את המדיניות הכלכלית של פוטין ככזו ש"לא הובילה לצמיחה ולגידול בהכנסת האוכלוסייה". לדבריו, "העימות המזוין" הנוכחי הוא "שיגעון שנתבייש בו זמן רב" – אך המערב אשם באותה מידה בשל חלקו בהסלמה האידיאולוגית מכל הצדדים. כאשר 37 מאנשי העסקים העשירים ביותר ברוסיה זומנו לפגישה עם פוטין ב-24 בפברואר, רבים מהם היו מדוכאים והמומים. הם חיכו במשך למעלה משעתיים עד שהנשיא הופיע. חלקם הבינו שזהו הקץ של האימפריות שבנו ב-30 השנים האחרונות ואמרו: "איבדנו הכל". איש מהם לא העז לומר לפוטין מילה של מחאה; הם האזינו בפנים חתומות כאשר הבטיח שרוסיה תישאר חלק מן השווקים העולמיים ואמר שלא הייתה לו ברירה אלא לצאת ל"מבצע צבאי מיוחד". המיליארדים לא היו היחידים שנדהמו מהחלטתו של פוטין לצאת למלחמה; כך היו גם בכירים בדרג המקצועי ובממסד הביטחוני שלא ידעו עליה מראש. רבים במוסקבה האמינו שהוא מגביל את מטרותיו לחבל הדונבס ולכך התכוננו; הם ציפו לעיצומים, אבל לא לכאלה נרחבים ועוצמתיים. וכאשר המלחמה גובה יותר ויותר קורבנות ולאחר הנסיגה מאזור קייב, היחס למלחמה נעשה עוין לא רק בקרב האליטה הכלכלית אלא גם בקרב זו הביטחונית. העיצומים הקפיאו 300 מיליארד דולר – קרוב למחצית מעתודות המט"ח של הבנק המרכזי. כאמור, הנגידה ניסתה להתפטר אך נדחתה, והיא מבינה היטב שאינה יכולה לעזוב בצורה חד-פעמית, כי גורלה יהיה רע ומר. גם שרים אינם מורשים להתפטר; היחידים שהורשו לעזוב היו מי שאינם חיוניים לניהול המדינה. גם אלכסיי קודרין, אחד המקורבים ביותר לפוטין, אינו מורשה להתפטר. הוא איש המעגל הפנימי שלו מימיהם בסנט פטרסבורג, היה שר האוצר בשתי הקדנציות הראשונות שלו כנשיא וכיום עומד בראש רשות הפיקוח הפיננסית. קודרין נראה בתל אביב ב-9 באפריל, אך שבוע לאחר מכן הופיע בפרלמנט והבהיר שהעיצומים גורמים לנסיגה הכלכלית החמורה ביותר מזה 30 שנה. הוא אמר למקורביו, כי תהיה זו בגידה מצידו לעזוב כעת את רוסיה.

בין המיליארדרים שעזבו את רוסיה מיד לאחר הפלישה מצויים כאלו שהתעשרו בזמן ילצין ובהם אלכסנדר מאמוט ואלכסנדר נסיס, בעלי חברת הזהב פולימטל, ובעלי קבוצת אלפא – מיכאיל פרידמן ופטר אייבן. טייקונים רבים אחרים מצאו את עצמם לכודים במוסקבה בשל העיצומים; חלקם מקווים כעת רק לעבור את התקופה בלא למשוך תשומת לב. יש גם מי שחוששים שאם יעזבו את רוסיה – תתפוס הממשלה את החברות שבניהולם. מי שמוכנים לדבר הם אלו הזוכרים עידן אחר – את ימי ילצין שקדמו לאלו של פוטין. סרגיי פוגאצ'ב, שהיה מקורב לקרמלין עד שעזב את רוסיה ב-2011, מציין שהם נזהרים שלא למתוח ביקורת פומבית ישירה על פוטין בשל המלחמה, אלא מאשימים את נאט"ו והמערב. מי שצמחו בצילו של פוטין – כמו גנאדי טימצ'נקו, יורי קוקלצ'וק וארקדי רוטנברג – שומרים על שתיקה. קבוצה נוספת היא של פקידים ואנשי עסקים שאינם מוטרדים מן המצב הכלכלי ואינם מאשימים את פוטין על המלחמה אלא את הצבא על ניהולה הכושל. על פניו, מציין הפוסט, נראה שהמשק הרוסי התייצב לאחר גלי ההלם הראשונים של העיצומים, בעיקר בזכות 800 מיליון דולר ליום ממכירת נפט וגז לאירופה. הוראת הבנק המרכזי ליצואנים – להמיר לרובל 80% מהכנסותיהם – מנעה קריסה של המטבע. אלא שבחודש שעבר הזהירה נביולינה שהשלכות העיצומים יחמירו, כאשר התעשיה תיתקע בלי חומרי גלם וייגמרו גם העתודות של המוצרים המיובאים. "התקופה בה המשק יכול לחיות על עתודות היא מוגבלת", הדגישה. כאשר זה יקרה, מצבו של פוטין יהיה קשה יותר – וגם אנשי העסקים, שכרגע קפואים באימה, עשויים לאזור אומץ ולהגיב.