טייקון האלומיניום אולג דריפסקה אומנם כינה את המלחמה "טירוף", אך התמקד במחיר הכלכלי שלה. להערכתו, המשבר הכלכלי בעטיה יהיה חמור פי שלושה מזה של 1998; הוא גם מתאר את המדיניות הכלכלית של פוטין ככזו ש"לא הובילה לצמיחה ולגידול בהכנסת האוכלוסייה". לדבריו, "העימות המזוין" הנוכחי הוא "שיגעון שנתבייש בו זמן רב" – אך המערב אשם באותה מידה בשל חלקו בהסלמה האידיאולוגית מכל הצדדים.
כאשר 37 מאנשי העסקים העשירים ביותר ברוסיה זומנו לפגישה עם פוטין ב-24 בפברואר, רבים מהם היו מדוכאים והמומים. הם חיכו במשך למעלה משעתיים עד שהנשיא הופיע. חלקם הבינו שזהו הקץ של האימפריות שבנו ב-30 השנים האחרונות ואמרו: "איבדנו הכל". איש מהם לא העז לומר לפוטין מילה של מחאה; הם האזינו בפנים חתומות כאשר הבטיח שרוסיה תישאר חלק מן השווקים העולמיים ואמר שלא הייתה לו ברירה אלא לצאת ל"מבצע צבאי מיוחד".
המיליארדים לא היו היחידים שנדהמו מהחלטתו של פוטין לצאת למלחמה; כך היו גם בכירים בדרג המקצועי ובממסד הביטחוני שלא ידעו עליה מראש. רבים במוסקבה האמינו שהוא מגביל את מטרותיו לחבל הדונבס ולכך התכוננו; הם ציפו לעיצומים, אבל לא לכאלה נרחבים ועוצמתיים. וכאשר המלחמה גובה יותר ויותר קורבנות ולאחר הנסיגה מאזור קייב, היחס למלחמה נעשה עוין לא רק בקרב האליטה הכלכלית אלא גם בקרב זו הביטחונית.
העיצומים הקפיאו 300 מיליארד דולר – קרוב למחצית מעתודות המט"ח של הבנק המרכזי. כאמור, הנגידה ניסתה להתפטר אך נדחתה, והיא מבינה היטב שאינה יכולה לעזוב בצורה חד-פעמית, כי גורלה יהיה רע ומר. גם שרים אינם מורשים להתפטר; היחידים שהורשו לעזוב היו מי שאינם חיוניים לניהול המדינה.
גם אלכסיי קודרין, אחד המקורבים ביותר לפוטין, אינו מורשה להתפטר. הוא איש המעגל הפנימי שלו מימיהם בסנט פטרסבורג, היה שר האוצר בשתי הקדנציות הראשונות שלו כנשיא וכיום עומד בראש רשות הפיקוח הפיננסית. קודרין נראה בתל אביב ב-9 באפריל, אך שבוע לאחר מכן הופיע בפרלמנט והבהיר שהעיצומים גורמים לנסיגה הכלכלית החמורה ביותר מזה 30 שנה. הוא אמר למקורביו, כי תהיה זו בגידה מצידו לעזוב כעת את רוסיה.