ולדימיר פוטין פתח את פלישתו לאוקראינה באיום במהלומה גרעינית, ומאז מטפטפת הטלוויזיה הרוסית לצופיה את תרחישי יום הדין. הדיבורים לבדם זעזעו את הסדר הגרעיני, ובעקבותיהם הגבילה נאט"ו את הסיוע שהיא מעניקה לאוקראינה. יש לכך שתי השלכות מדאיגות, סבור אקונומיסט. האחת: מדינות בסכנה יגיעו למסקנה שההגנה הטובה ביותר מפני נשק גרעיני היא נשק גרעיני. השנייה: מעצמות גרעיניות אחרות יסברו שביכולתן לחקות את רוסיה ולסחוט הישגים. ומתישהו מישהו עלול לממש את האיום. הסכנה הגרעינית גדלה עוד לפני המלחמה. לקוריאה הצפונית יש עשרות ראשי נפץ; לאירן יש די אורניום לפצצה ראשונה; פקיסטן מגדילה במהירות את הארסנל שלה; סין מבצעת מודרניזציה בכוחותיה הגרעיניים ומרחיבה אותם; הסכם New START בין ארה"ב לרוסיה אינו מגביל למשל טילי טורפדו גרעיניים. כל אלו משקפים את היחלשות התפיסות המוסריות שמנעו שימוש בנשק גרעיני. כאשר הזכרונות מהירושימה ונגסקי הולכים ומתפוגגים, קל לשכוח את כוח ההרס האדיר שיש אפילו לנשק גרעיני טקטי. הפלישה לאוקראינה מגבירה את האיום. אפילו אם פוטין מבלף, איומיו מחסלים את הערבויות הביטחוניות שניתנו למדינות שאינן גרעיניות. ב-1994 מסרה אוקראינה לרוסיה את הנשק הגרעיני שנותר בתחומה לאחר קריסת בריה"מ בתמורה להבטחה מצד רוסיה, ארה"ב ובריטניה שלא תותקף. רוסיה הפרה את ההבטחה כבר ב-2014; ארה"ב ובריטניה לא נקפו אצבע. הדבר יתן למדינות אחרות סיבות להתגרען. ואם לאירן יהיה נשק גרעיני, כיצד יגיבו טורקיה וסעודיה? יפן וקוריאה הדרומית, להן כבר יש ידע להתחמש, יתנו פחות אמון במדינות המערבית להגן עליהן. איומיו של פוטין מסוכנים עוד יותר. בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה איימו המעצמות הגרעיניות להפעילו בפני עצמו. אבל בעשורים האחרונים הושמעו אזהרות כאלה רק כלפי מדינות כמו עירק וקוריאה הצפונית, אשר איימו בעצמן להפעילו. פוטין שונה משום שהוא מאיים להשתמש בנשק גרעיני כדי לסייע לחייליו בלוחמה קונבנציונלית. ועושה רושם שאיומיו עבדו. נכון, הסיוע של נאט"ו לאוקראינה נרחב בהרבה מהמצופה, אך הברית מהססת לספק לה נשק התקפי וחלק מחברות הברית סבורות שעל אוקראינה להתפשר עם רוסיה, בנימוק שתבוסה של פוטין תדחק אותו לפינה עוד יותר. ההיגיון הזה יוצר תקדים מסוכן, מדגיש אקונומיסט. סין תוכל לפעול בצורה דומה את תתקוף את טייוואן. את הנזק שגורם פוטין יהיה קשה לתקן. האמנה למניעת הפצת הנשק הגרעיני, אשר נכנסה לתוקף אשתקד לאחר שנחתמה בידי 86 מדינות, קוראת לחסל אותו. אבל מדינות חוששות לוותר עליו שמא יסתכנו, גם אם פירוק קולקטיבי הוא הגיוני. כדאי לקדם פיקוח על הנשק. רוסיה וארה"ב יכולות להסכים על צעדים טכניים, כגון הימנעות מפגיעה במרכזי פיקוד גרעיניים ובתשתיות תקשורת בעת עימות קונבנציונלי; והמטרה לטווח הארוך צריכה להיות לצרף את סין להסכמים כאלה. שיחות אלו יהיו קלות יותר אם הטקטיקות הגרעיניות של פוטין ייכשלו – ובתור התחלה יש להבטיח שהוא לא יכה את אוקראינה. הנשיא ג'ו ביידן כתב השבוע שאין סימנים למהלומה כזאת. אבל מדינות בעלות קשר עם רוסיה – כמו סין, טורקיה וישראל – צריכות להזהיר את וושינגטון אם יחששו, ה' ישמור, שפוטין עומד לעשות זאת. כמו-כן, העולם חייב לוודא לא ייצא נשכר מתוקפנותו היום כפי שהיה ב-2014. אם יחשוב שוב שהשיטות שלו עובדות, הוא ישתמש גם בעתיד באיום הגרעיני, ואחרים עלולים ללכת בעקבותיו. לכן אוקראינה דרושה לנשק מתקדם, סיוע כלכלי ועיצומים על רוסיה כדי להכריח את צבאו של פוטין לסגת. המדינות הסבורות שמדובר במלחמה אירופית בת-חלוף מזניחות את בטחונן שלהן, מדגיש אקונומיסט. ואלו הטוענות, בשמו של השלום, שאוקראינה צריכה להגיע מיד להפסקת אש עם רוסיה כדי להימנע מעימות גרעיני, טועות בצורה חמורה ביותר. אם פוטין יחשוב שנאט"ו אינה נחושה, רוסיה תמשיך להיות מסוכנת. ואם הוא ישתכנע שהאיומים הגרעיניים שלו הם ההבדל בין תבוסה לבין הסדר שיציל את כבודו, רוסיה תהיה מסוכנת יותר מאשר אי-פעם.