בספטמבר שעבר קיבל ולדימיר פוטין שיעור בהיסטוריה מתלמיד בית ספר. הוא דיבר עם קבוצת תלמידים מעיר ולדיבוסטוק על הבנת העבר כמפתח להבנת ההווה, והזכיר את הקיסר פיוטר הגדול שניצח ב-1709 את השבדים בקרב פולטבה במלחמת שבע השנים. אבל ניקנור טולסטיך ציין, כי רוסיה ושבדיה נלחמו בשנים 1721-1700 במה שמכונה "המלחמה הצפונית הגדולה"; מלחמת שבע השנים התחוללה בשנים 1763-1756 ושתי המדינות היו בה בנות ברית, מציין וושינגטון פוסט. מנהלת בית הספר גינתה בתקשורת המקומית את ה"שחצנות" של התלמיד. המורה שלו הודתה, שהיא לא הייתה מעלה על דעתה לסתור את פוטין. הקרמלין התעקש ש"לנשיא יש ידע מצוין בהיסטוריה", אם כי הוא "תמיד מוכן לשמוע תיקונים כאלו, הן מילדים והן ממומחים". בשבוע שעבר הוכיח פוטין שהוא הפנים את התיקון, באירוע לציון 350 שנה להולדתו של פיוטר הגדול – בו השווה את עצמו אליו. לדבריו, במלחמה הצפונית הגדולה לא נטל פיוטר מהשבדים משהו שהיה שייך להם, אלא רק החזיר לרוסיה את ששייך לה. "כעת המשימה מוטלת עלינו", הוסיף פוטין בהתייחסו לפלישה לאוקראינה. מלחמותיו וסיפוחיו של פיוטר סייעו לעצב את גבולותיה של רוסיה, מפינלנד בצפון ועד הים השחור בדרום. בקרב פולטבה הוא הנחיל תבוסה ניצחת לשאיפותיה של שבדיה באירופה. כמה שנים קודם לכן הוא הקים את בירתו סנט פיוטרסבורג על מצודה שבדית כבושה. פוטין מהלל מזה שנים את פיוטר ופסלו של הקיסר מוצב מעל כסאו בחדר הממשלה בקרמלין. ב-2019 אמר פוטין לפייננשל טיימס, כי "פיוטר יחיה כל עוד המטרה תחיה"; העיתון פירש את ה"מטרה" כשימור השפעתה של רוסיה לאורך גבולות נאט"ו המתרחבת. אבל המלחמה המתמשכת גילתה רובד עמוק יותר בפסיכולוגיה של פוטין: נרטיב של ייעוד מיתי הגובר על כל שיקול גיאו-פוליטי ואשר הציב את רוסיה על מסלול של התנגשות עם המערב. מבחינת פוטין, אוקראינה היא חלק בלתי נפרד מהסיפור הרוסי. שם נכנסה הנצרות האורתודוקסית לתרבות הרוסית לפני למעלה מ-1,000 שנה ולכן היא סוג של מצודה בציביליזציה הרוסית. תפיסת עולמו המתלוננת של פוטין נראית כנטועה בקריסה הסובייטית, אך שאיפותיו האימפריאליסטיות מצויות בעבר הרחוק בהרבה של רוסיה. יש המצביעים על השוואות היסטוריות שפוטין לא יאהב. כמו פוטין, פיוטר הגדול רצה לבנות את כוחה הצבאי של רוסיה, ולשם כך לא הסתפק ברפורמה בצבא היבשה, אלא גם בנה את הצי. אבל בדרך החל פיוטר את פשיטת הרגל של רוסיה והבטיח שיהיה עליה להילחם רק בצפון-מזרח אלא גם בדרום, נגד האימפריה העות'מאנית. רוסיה אינה המדינה היחידה הנסחפת בלאומנות-מתלוננת שכזאת, מציין הפוסט. הונגריה של ויקטור אורבן מקטרת על הגבולות שנקבעו לאחר מלחמת העולם הראשונה ועל אובדן "הונגריה הגדולה" בבלקנים. לאומנים טורקים מקטרים על החוזה שצמצם את האימפריה המובסת לממדיה הנוכחיים. בהודו חולמים ההינדים על תת-יבשת מאוחדת המוגדרת בגבולות ההיסטוריים של התפשטות התרבות ההינדית. ההבדל הוא, שאצל פוטין יש לכך השלכות גיאו-פוליטיות עם מספר הולך וגדל של גופות. מבקריו של פוטין מצביעים על כך שהוא מאמץ במפורש את כיבושיו של פיוטר הגדול כהוכחה לצדקת מהלכיו כעת. לדבריהם, המלחמה באוקראינה לא נועדה לדחוק את נאט"ו או ל"דה-נאציפיקציה של קייב", אלא מהווה עיקשות בלתי מתפשרת של אימפריאליסט בן המאה ה-21. בסגירת מעגל היסטורית אירונית, פולטבה נמצאת כעת באוקראינה. תושביה לא קידמו בברכה את חייליו של פוטין. להפך: בית המשפט המקומי הרשיע לפני שבועיים שניים מהם בביצוע פשעי מלחמה.