משבר האנרגיה הנוכחי הוא החמור ביותר מאז אלו שהתחוללו בשנים 1973 ו-1979 ואשר מרכזם היה במזרח התיכון. כמו קודמיו, הוא גורם סבל בטווח הקצר וישנה את מגזר האנרגיה בטווח הארוך. אבל אם ממשלות יגיבו בצורה מגושמת, הן עלולות להחליף את הדלקים המאובנים בצורה שתקשה עוד יותר להתמודד עם שינויי האקלים – מזהיר אקונומיסט. עליהן לפעול בצורה מדודה, המשלבת ביטחון אנרגטי וביטחון אקלימי.
מה שנראה לאירופה כחלום בלהות חורפי, הפך לחלום לילי קיץ לוהט. גל חום הוביל את הביקוש לגז טבעי בספרד לשיא כמעט חסר תקדים, בדיוק כאשר רוסיה החלה לצמצם את האספקה והזניקה את המחירים ב-50%, לצד חששות מפני קיצוב חשמל בחורף הקרוב. האמריקנים משלמים חמישה דולרים לגלון בנזין, מה שמתדלק את האינפלציה ויוצר את כאב הראש הגדול ביותר של ג'ו ביידן. בכל מקום שוררים מחסור וחוסר יציבות, ומחירי האנרגיה הפכו לאסונות פוליטיים – המובילים לחיפוש כל פתרון, ויהיה המזהם ביותר. ביידן מבקש מסעודיה להגביר את תפוקת הנפט; גרמניה מרחיבה את השימוש בתחנות כוח פחמיות; סין והודו כורות כמויות שיא של פחם. התוהו ובוהו הזה מובן אך עלול להיות הרסני, מוסיף אקונומיסט להזהיר: תחנות כוח בעלות תוחלת חיים של 40-30 שנה יגבירו את ההתנגדות למעבר לאנרגיה נקייה. לכן, ממשלות חייבות להתמקד גם כעת בבעיות הבסיסיות של ענף האנרגיה.
עדיפות אחת היא להגביר את השימוש בגז הטבעי, הנקי יחסית, כך שיתאים ליעד הדרמטי של קיצוץ פליטת גזי החממה ב-2050. באירופה ואסיה, החייבות להיגמל מן הנפט והפחם הרוסיים, יש מעט מדי יכולת שימוש בגז טבעי נוזלי. החוכמה היא למצוא תוכנית עסקית לשימוש בו, שתהיה כדאית למרות הטווח הקצר יחסית שלה. דרך אחת היא התחייבות ממשלתית לרכישת החשמל לתקופה שתחזיר את ההשקעה ותותיר רווח. דרך שנייה היא תמיכה ממשלתית בהפיכתן של תחנות אלו לירוקות יותר, למשל באמצעות לכידתו ואחסונו של הפחמן הנפלט מהן.
כל זה אינו אומר שיש להאט את המעבר לאנרגיה מתחדשת, שהוא החלק המוצלח ביותר בהתמודדותו – הכושלת בעיקרה – של העולם עם משבר האקלים. ממשלות חייבות לשפר את יכולות הנגישות, הייצור והאחסון של אנרגיות אלו ולהסיר חסמים המקשים על-כניסתן לשוק. התכנון של תחנות כוח ומגזר האנרגיה הוא משימה ממשלתית, שברובן תקועות בחשיבה של המאה ה-20, טוען אקונומיסט. החשיבה של המאה ה-21 היא כיצד לספק חשמל בצורה חכמה ובטוחה, עם אפס פליטת גזי חממה.
כיצד לעודד את המשקיעים אחסון הפחמן הוא נקודה קריטית, וכך גם עשויה להיות האנרגיה הגרעינית. תומכי האחרונה מצביעים על תחנות כוח קטנות, אך הללו טרם הוכחו ומוטב להתמקד בגדולות. במדינות בהן קיימת התנגדות משמעותית לאנרגיה גרעינית, על הממשלות להוכיח שקיימים אמצעי הגנה משופרים מפני תאונות ואמצעים חדשים לאחסן פסולת רדיואקטיבית. על הפוליטיקאים להסביר לבוחרים, שרצון להיפטר מהדלקים המאובנים תוך התנגדות לאנרגיה גרעינית הוא אשליה מסוכנת.
הצורך האחרון הוא להפוך את הענף לניתן לחיזוי, מה שעלול להישמע מוזר לנוכח הגורמים החיצוניים הרבים המשפיעים עליו. אבל כדי להגיע לאפס פליטות ב-2050, יש להכפיל את ההשקעות ל-5 טריליון דולר בשנה. הסכנה היא שהמשבר הנוכחי והתגובה הכאוטית של הממשלות מגבירים עוד יותר את חששותיהם של המשקיעים. הגברת ההשקעות פירושה הימנעות מגימיקים כמו הגנה על שרשרות אספקה מקומיות ירוקות ואיסורים מטופשים של בנקים על השקעות במיזמי גז.
במקום זאת, יש צורך בצעדים יציבים שיתנו יותר ודאות לגבי מקורות האנרגיה בהם ניתן להשתמש בטווח הארוך. וזה אומר: שקיפות רבה יותר, כך שחברות יבינו את ההשלכות של פעולותיהן; הרחבה של מחירי הפחמן, כך שיידעו מהי עלות הזיהום; ואסדרה אשר תחייב להפסיק את השימוש בטכנולוגיות מזהמות. המשבר הנוכחי יכול להיות הרגע למדיניות ממשלתית טובה יותר, אשר תמשוך משקיעים לפתור את הניגוד שבין אנרגיה מובטחת לאקלים בטוח, מסיים אקונומיסט.
