רצח ראש ממשלת יפן לשעבר, שינזו אבה, עשוי להיראות כמכה לחוקיה הנוקשים של המדינה בתחום הנשק. אבל – טוען ניו-יורק טיימס – אפשר לומר בדיוק את ההפך: זוהי הוכחה להצלחתם. גם החוקים החמורים ביותר לא יכולים למנוע לחלוטין שימוש בנשק חם, אלא לכל היותר להפחית את ההיקף ואת החומרה – ועל-פי נקודת מבט זו, החוקים היפניים מדגימים במדויק כיצד. על-פי הדיווחים, רוצחו של אבה השתמש בנשק תוצרת בית שהורכב מחלקים שניתן לקנות בכל חנות לכלי בית, ולכן בלתי אפשרי למנוע את הרכבתם והפעלתם. המסקנה היא, שצעדים כמו שנוקטים היפנים יכולים להפוך את האלימות לנדירה יותר וקטלנית פחות. השוו זאת לטבח בטקסס, שם יורה מצויד בנשק מהיר ירי רצח 19 תלמידים ומורים. או לרצח של עשרה בני אדם בבאפלו. או לרצח בשבוע שעבר של שבעה בני אדם בשיקגו. כולם רכשו את הנשק בצורה חוקית והיו אלו שלושה בלבד מ-300 מקרי ירי המוניים שהתרחשו בארה"ב בשנה האחרונה. ביפן, לעומת זאת, אין אפשרות לרכוש בצורה חוקית כלי נשק כאלה וקשה מאוד לרכוש אותם גם בצורה בלתי חוקית. אפילו כלי נשק קלים יותר למעשה אסורים. כלי הנשק המעטים שניתן לרכוש בצורה חוקית – בעיקר רובי ציד – מחייבים בדיקה והכשרה, וכך יפן היא בעלת אחד משיעורי אחזקת הנשק הנמוכים בעולם: אחד ל-330 תושבים, כולל הנשק הבלתי-חוקי. בארה"ב השיעור הוא 1.2 כלי נשק לכל תושב. התוצאה היא, שרוצחים-לעתיד ביפן נאלצים להרכיב בעצמם את הנשק – כמו שאירע ברצח אבה; הדבר מצריך זמן ומיומנות. העשן בזירת הרצח מלמד שגם התחמושת – שאף היא אסורה במכירה ביפן – הייתה תוצרת בית וככזו היא מסכנת את היורה עצמו. כל אלו מסבירים מדוע תקריות ירי כה נדירות ביפן: פחות עשרה מקרי מוות ברוב השנים ו-14 בלבד מאז 2017 במדינה בת 125 מיליון תושבים, לעומת אלפים בשנה בארה"ב [על 330 מיליון תושבים]. יתרה מזאת: רובה מאולתר פחות יעיל מאשר רובה מסחרי, והוא דומה יותר לפצצה תוצרת בית או לרובה מוסטג מן המאה ה-18, מדגיש הטיימס. לרוב ניתן לירות בו יריייה או שתיים לפני טעינה מחדש והטווח שלו עשוי להיות מטרים בודדים. רוצח אמריקני יכול לחסל רבים ממרחק רב בטרם תגיע המשטרה, בעוד "עמיתו" היפני צריך להסתכן ולהתקרב ליעד ואז יוכל לירות רק יריות בודדות לפני שיהפוך לחסר הגנה.

כאשר החוק הדוק - יש פחות רציחות

המתנגדים להגבלת הנשק טוענים, כי גורמים אחרים מסבירים את השיעור הנמוך של פשעי ירי ביפן. אבל עם כל ההבדלים התרבותיים והפוליטיים בין החברה היפנית לבין זו האמריקנית, שתיהן תואמות מגמה עולמית שהוכחה שוב ושוב במחקרים עצמאיים: במדינות בהן חוקי אחזקת הנשק הדוקים, יש פחות כלי נשק וממילא פחות מעשי רצח וטבח. הדבר בולט גם בבדיקת מדינות שהחמירו את החוקים, וכך ניתן להשוות את המצב לפני ואחרי: בריטניה, אוסטרליה, קנדה, ניו-זילנד ונורבגיה – בכולם ירד בצורה חדה שיעור פשעי הירי. הטיימס מוסיף, כי הירצחו של אבה דווקא מדגים את ההבדל בין חברה נעדרת נשק ובטוחה לבין חברה בה הנשק נפוץ והאיום ממשי: אבה כמעט ולא היה מאובטח והתערבב בחופשיות בין הבוחרים, כמעט ללא מרחק מהם. מאז תום מלחמת העולם השנייה היו בה רק כתריסר התקפות על אישים פוליטיים, רובן בסכינים ורק מיעוטן קטלניות. תדמיתה הבטוחה של יפן התאוששה ממקרי אלימות חמורים קודמים, כולל התקפת גז ברכבת התחתית של טוקיו ב-1995 בה נהרגו 13 בני אדם ורצח של 19 איש בפיגוע דקירה ב-2016. יטען הטוען: אם חוקי הנשק של יפן עובדים, כיצד נרצח ראש ממשלתה לשעבר בכזו קלות לאור היום? הטיימס מציע מדינת השוואה אחרת: סין. גם שם חוקי הנשק חמורים מאוד, ושם יש גל של תקיפת ילדים בסכינים עם כתריסר הרוגים בממוצע מדי שנה. אז מה נותנים חוקי נשק הדוקים אם יש אלימות קטלנית באמצעים אחרים? התשובה ברורה: מתקפות הסכינים בסין קטלניות בהיקף של עשירית בלבד מאשר מתקפות הירי בארה"ב. ולפי הדיווחים בתקשורת, יש שניים-שלושה מקרים כאלה בסין לעומת מאות מקרי ירי המוני בארה"ב. ביחס הזה, מספר הנרצחים בארה"ב גבוה פי 1,000 מאשר בסין. והרצח של אבה היה כה מזעזע – בדיוק בגלל שאירועים כאלה כה נדירים ביפן.