הקטיגוריה המתקדמת ביותר של מוליכים למחצה – אלו המותקנים בסמארטפונים, טכנולוגיה צבאית ורבים אחרים – מוכרת כ"חמישה ננומטר". חברה אחת בטייוואן, TSMC, מייצרת 90% מהם; ארה"ב מייצרת אפס. המאמץ של ארה"ב לשמור על הקצב בתחום המוליכים למחצה כבר הוביל לכך שהשכר בענף זה מגיע ליותר מ-100,000 דולר בשנה. המצב גם עלול להוות סכנה לביטחון הלאומי האמריקני: אם סין תפלוש לטייוואן ותגדע את אספקת המוליכים למחצה, הצבא האמריקני עלול למצוא את עצמו בעמדת חולשה מול יריבו המרכזי – הצבא הסיני. בשל סיבות אלו, מסביר ניו-יורק טיימס, נשאו ונתנו אשתקד ממשל ביידן וקבוצה דו-מפלגתית של סנאטורים על תוכנית בת 52 מיליארד דולר להזניק את תעשיית המוליכים למחצה האמריקנית, לצד צעדים נוספים להתמודדות כלכלית עם סין. על-פי ההצעה, הממשל יעניק ליצרני המוליכים למחצה סובסידיות דומות לאלו שמעניקות סין, קוריאה הדרומית, יפן, הודו, גרמניה ומדינות אחרות. בלא סובסידיות כאלה, סביר להניח שחברות כמו אינטל וברודקום יעדיפו להקים מפעלים מחוץ לארה"ב. אולם, התוכנית של הסנאט לא הפכה לחוק. בית הנבחרים דן במשך חודשים בנוסח משלו ואישר אותו בפברואר, ומאז לא הצליחו שני הבתים להגיע לנוסח מוסכם. זוהי דוגמה נוספת לאופן בו הקונגרס הבלתי-מתפקד מחליש את מעמדה הכלכלי הבינלאומי של ארה"ב. יש הסכמה נרחבת בין מומחים רבים, הבית הלבן, רוב מכריע של הדמוקרטים ומספר ניכר של רפובליקנים, שהממשל צריך לפעול – אך זה טרם קרה. הטיעון החזק ביותר נגד סובסידיות הוא שמדובר במתנת חינם לענף המוליכים למחצה. מדובר בשימוש בכספו של משלם המיסים כדי להעשיר חברות גדולות, המרוויחות ממילא מן המוצרים שהן מוכרות כיום. מבחינה כלכלית יש היגיון רב בעמדה זו, מציין הטיימס, אבל יש חשיבות גם לגיאו-פוליטיקה. מנהיגיהן של מדינות אחרות כבר החליטו להעניק סובסידיות משום שהן רוצות שהענף יפעל בתחומיהן. אם ארה"ב לא תעניק סובסידיות, היא תמשיך להתקשות למשוך מפעלים. כבר כיום חלקה עומד על 12% בלבד, לעומת 37% לפני שלושה עשורים. מנכ"ל אינטל, פאט גלסינגר, אומר שהקמת מפעל מוליכים למחצה עולה 10 מיליארד דולר, וכמה מדינות מעניקות 50%-30% מהסכום; סין מתקרבת ל-70%. "אין היגיון כלכלי מבחינתנו להתחרות בשוק העולמי, אם בניית התשתיות עולה למתחרה שלנו 50%-30% פחות", הוא מדגיש. הסנאטור הרפובליקני רוב פורטמן, ממנסחי החוק, אומר שהענקת סובסידיות עומדת בניגוד לתפיסת עולמו הדוגלת בשוק חופשי, אבל עצימת עיניים לנוכח המציאות תוביל לכך שארה"ב תהיה חלשה יתר מבחינה תחרותית ולסיכון לבטחונה הלאומי. ואילו שרת המסחר, ג'ינה ריימונדו, מזהירה שלא ניתן להיות מעצמת-על בלא להבין את משמעות התלות במפעל אחד בטייוואן. אז למה החוק תקוע? הדמוקרטים בבית הנבחרים הוסיפו לחוק של הסנאט סעיפים שהרפובליקנים אינם אוהבים, כולל הגדלת התקציב להכשרה מקצועית. ראשי הסיעה מאותתים שיהיו מוכנים לוותר עליהם, אך לא בטוח שזה יספיק כדי להגיע לפשרה. מנהיג המיעוט בסנאט, מיץ' מקונל – אחד מבין 19 הרפובליקנים שחתמו על החוק – מציב מכשולים גם הוא. לפני שבועיים אותת שהוא עלול לחסום את חוק המוליכים למחצה, אם הדמוקרטים ימשיכו לקדם חוק בנוגע לשינויי האקלים ומחירי התרופות לו הרפובליקנים מתנגדים. בניסיון לקדם את החוק, ארגן בשבוע שעבר מנהיג הרוב, צ'אק שומר, תדרוך מסווג לכל הסנאטורים. ריימונדו ומנהלת המודיעין הלאומי, אווריל היינס, הסבירו את התלות הנוכחית של הצבא האמריקני בטייוואן. חברות גדולות לוחצות גם הן לאשר אותו, החל מחברות שבבים וכלה בתעשיות ביטחוניות. לעומת זאת, להצעה יש מתנגדת קולנית אחת: ממשלת סין, המכנה אותו "מנטליות המלחמה הקרה".