במשך כ-15 שנה לאחר נפילת בריה"מ ב-1991, נדמה היה כי מדיניות החוץ המערבית בנויה על יסודות איתנים. הערכים הליברליים – דמוקרטיה, שוק חופשי, זכויות האדם ושלטון החוק – גברו על הקומוניזם. לארה"ב הייתה הזכות לכפות כללים אלו נגד מחבלים ורודנים בנימוק שהם מבטיחים שלום, שגשוג וקדמה. 15 שנים מאוחר יותר, מדיניות החוץ של המערב היא בלגן אחד גדול – טוען אקונומיסט. קחו לדוגמה את יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן.
מתברר שהמוסר הוא עניין גמיש. אקונומיסט מצא, כי MBS נוטה לאלימות ומדכא בכוח את יריביו; הוא מוחזק כאחראי לרצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י. אבל הוא גם איש של מודרניזציה, אשר ביצע רפורמות בארצו, הגביל את אנשי הדת ושחרר את הנשים. וגם אם יש ספקות בנוגע למוסריות שלו, סעודיה מפיקה את הנפט החיוני לארה"ב כדי להתמודד מול מישהו מסוכן בהרבה – ולדימיר פוטין. האם המוסר מחייב להתנער ממוחמד או להתחבק איתו? מוחמד גם מראה שכוחה של ארה"ב אינו כפי שהיה לפני 15 שנה. MBS רטן ממושכות על כך שהנשיא ג'ו ביידן מסרב לדבר איתו, וכתחליף פנה לרוסיה וסין. וכאדם צעיר שאצה לו הדרך, MBS מאמין שהוא יכול להגיע לשגשוג מערבי בלא דמוקטריה וזכויות אדם.
מוחמד אינו לבדו. סין שמה את השלום וההתקדמות הכלכלית מעל חופש ההצבעה וחופש הביטוי. את פלישתו של פוטין לאוקראינה ניתן לראות כביטוי לפשיזם בסגנון רוסי. כאשר מנהיגי המערב פנו לעמיתיהם בחצי הכדור הדרומי בבקשה שיתייצבו מול פוטין, רבים מן האחרונים השיבו שהם איבדו את הסבלנות כלפי המערב הצבוע, שאין לו בעיה לפלוש בעצמו למדינות אחרות כאשר זה מתאים לו.
אקונומיסט מדגיש שהוא עצמו לא איבד את האמון במוסדות שיצרה תקופת הנאורות; ערכים ליברליים הם אוניברסליים. אבל האסטרטגיה של המערב לקידום ערכיו כושלת. על ארה"ב ובעלות בריתה לאזן בין הרצוי למצוי, ובמקביל – לעמוד על משמר הערכים המבדילים בינם לבין פוטין וחבר מרעיו. האם זה אפשרי? הדרך הטובה ביותר היא שמנהיגי המערב יימנעו מלהציג עמדות מוסריות בהן אינם יכולים לדבוק. ביידן התחייב להתייחס לסעודיה כמצורעת, אך בחודש שעבר נאלץ לנסוע לג'דה; הטעות הייתה עצם ההתחייבות.
לבחון את התוצאות ולא את החזות מנהיגי המערב צריכים להיות כנים בנוגע למידת ההשפעה האמיתית שיש להם. ההנחה לפיה העולם זקוק למערב יותר מאשר להפך, היא פחות נכונה בימים אלו. חלקן של מדינות G7 בתוצר העולמי בשנת 1991 היה 66%; כיום הוא 44% בלבד. הייתה זו גאוותנות לחשוב שניתן יהיה לרפא דיקטטורות מחולאיהן הבסיסיים באמצעות גדודים של עורכי דין בתחום זכויות האדם וכלכלנים המטיפים לשוק חופשי. מנהיגים חייבים להבהיר מהו הצדק ומהו העוול, אך כאשר הם באים להעניש על עוול – עליהם לבחון את התוצאות המעשית ולא את החזות המוסרית.
עיקרון נוסף הוא שבדרך כלל טוב לדבר. זו אינה הענקת לגיטימציה לעושי רע, אלא הזדמנות להשפיע ודרך לפתור בעיות אחרות. למשל: משבר האקלים; לייצא גרעינים מאוקראינה; להיעזר בארגון א-שבאב המסונף לאל-קאעידה כדי למנוע רעב בסומליה. ביידן צדק כאשר דיבר עם MBS. עמנואל מקרון צודק כאשר הוא מדבר עם פוטין. כולם צריכים לדבר עם שי ג'ינפינג. יש דרכים לשמור על-כנות השיחות. אפשר לומר בהן בדיוק מה שאתה חושב בנושא זכויות האדם. אפשר להחריף את הטון. אפשר להתעקש על שיחות עם מתנגדי משטר. בנושאים אלו ודומיהם על מנהיגי המערב להיות מתואמים, כדי למנוע הפעלת "הפרד ומשול" מן הצד האחר.
העיקרון האחרון שמציע אקונומיסט הוא להכיר בכך שמדיניות חוץ, כמו כל היבט בממשל, מחייבת קח ותן. המערב חושב שהוא יכול רק לקחת. אבל הוא למד, שאין ביכולתו פשוט לכפות את ערכיו על עריצים כמו MBS זו טקטיקה הנדונה לכישלון. במקום זאת, עליו לשלב לחץ עם שכנוע, ודיבור גלוי עם סבלנות. זה לא נשמע טוב כמו גינויים נזעמים, קריאות לחרם ועיצומים סמליים – אבל יש לזה סיכוי טוב יותר להצליח.
