ניתן לראות את ביקורה בטייוואן של יו"ר בית הנבחרים האמריקני,
ננסי פלוסי, כעניין של עיקרון. סין פועלת בבריונות כלפי מדינות המקיימות אפילו קשרים תמימים ביותר עם האי, שלטענתה הוא חלק ממנה – והיא איימה בגלוי על פלוסי ש"הצבא לא יישב בשקט" אם תבקר בטייוואן. אולי ביקורה יעודד אחרים להתייצב מול הבריונות הסינית, כותב אקונומיסט. מצד שני, ניתן לראותו כביטוי למדיניות האמריקנית המזגזגת כלפי סין – היריבה החשובה ביותר של ארה"ב בטווח הארוך. אם אכן כך הוא, הרי שהביקור המיועד להוות הפגנת כוח, רק ממחיש את הבלבול והעדר המיקוד מצד ממשלו של
ג'ו ביידן.
בעיה אחת היא עיתוי הביקור. אין ספק שישנם רגעים בהם על ארה"ב להתעמת עם סין, כדי להבהיר שהיא תשמור על עקרונותיה, זכויותיה ובטחונה. אבל רגעים כאלה עלולים להוביל להסלמה ועל ארה"ב לבחור אותם בזהירות. כיום מדובר בתקופה רגישה מבחינתו של הנשיא שי ג'ינפינג, הניצב בפני אתגרים פנימיים עצומים בעודו מתכונן לקונגרס המפלגה הקומוניסטית באוקטובר, בו הוא אמור להיבחר לקדנציה שלישית. שי מקדם מדיניות לאומנית תוקפנית ו"האיחוד" עם טייוואן הוא יעד מרכזי שלו; מסוכן לבחון דווקא כעת את נחישותו בנושא.
בעיה נוספת היא מה שנראה כחוסר תיאום בין פלוסי וביידן. כאשר נשאל על הביקור, ציטט ביידן את יועציו הצבאיים ולפיהם "זה לא רעיון טוב כרגע". מרגע שהדברים דלפו, היו לו רק אפשרויות רעות: לברך את פלוסי ולהתעמת עם סין, או למנוע את ביקורה, להיכנע לאיומים הסיניים ולספוג ביקורת מבית. טייוואן היא נושא חשוב מכדי שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת יפעלו בנפרד. בסופו של דבר, פלוסי גרמה לביידן להיראות חסר החלטיות וחסר סמכותיות. ומה שגרוע יותר: הביקור עלול לחשוף את חוסר בטחונו של הממשל לגבי טייוואן, בעודו טרוד במלחמה באוקראינה.
אקונומיסט מזכיר, כי ביידן התחייב מספר פעמים להגן על טייוואן מפני פלישה סינית, תוך שהוא סוטה מהמדיניות ארוכת השנים של "עמימות אסטרטגית". יש בוושינגטון מי שתומכים בבהירות החדשה הזאת, במיוחד כאשר סין נעשית יותר ויותר לעומתית ועלולה להגיע ליכולת להביס את ארה"ב במלחמה על טייוואן. אבל ביידן נסוג לאחר כל הבטחה כזאת, תוך שהוא הופך את העמימות האסטרטגית לבלבול אסטרטגי.
