כאשר ארה"ב חיסלה את אוסמה בן-לאדן ב-2011, היה זה רגע של התרוממות רוח לאומית. אמריקנים חגגו ברחובות הערים הגדולות. שאגות "U-S-A!" נשמעו באצטדיוני בייסבול ובקמפוסים של הקולג'ים. תמונתו של הנשיא ברק אובמה מוקף בבכירי ממשלו בזמן המבצע הפכה לוויראלית; בתמונה ההיא היו גם ג'ו ביידן ואנתוני בלינקן, מזכיר וושינגטון פוסט. כל אלו לא חזרו על עצמם בשבוע שעבר, כאשר ארה"ב חיסלה את אימאן זוואהירי. הוא ניצב על מרפסת בית מחבואו בקאבול, אותה פינתה ארה"ב לפני שנה בצורה משפילה שפגעה קשות בביידן. הטליבאן הבטיח שחלפו הימים בהם העניק מקלט לאנשי אל-קאעידה, אבל ההבטחות הללו מעולם לא נלקחו ברצינות יתרה. כאשר הודיע על החיסול אמר ביידן, כי זהו חלק מהמלחמה העיקשת של ארה"ב נגד הטרור האיסלאמי הקיצוני. "לא משנה כמה זמן זה יקח, לא משנה היכן תתחבא – ארה"ב תמצא אותך", הכריז. פרשנים רואים את החיסול כתצוגת תכלית של יכולות "מעבר לאופק" אותן הציג ביידן כאשר הצדיק את הנסיגה מאפגניסטן. יש פחות חשיבות לנוכחות בשטח כאשר ניתן לשגר טילי "הלפייר" מכלי טיס בלתי מאויש. החיסול היה הצלחה גדולה במאבק בטרור – אך מותר לשאול מה הוא השיג. זוואהירי בן ה-71 הלך ונמוג – בעל השפעה, אך רחוק מן הימים בהם זמם פעולות טרור ורצח אלפי בני אדם. אל-קאעידה עצמו הוא צל של מה שהיה וניצב בפני מאבק ירושה אפשרי. עם זאת, האיום ממנו שריר וקיים, מפוזר ברחבי העולם באמצעות שורה של ארגונים מסונפים. חיסולו של זוואהירי היה לא רק הצלחה של טקטיקות המאבק הנקודתי בטרור, אלא גם תזכורת למורשת הרחבה יותר והסבוכה יותר של המלחמה בטרור. אל-קאעידה חלש יותר מאשר לפני החיסול, אך לא זה העיקר. כוחות אמריקניים עודם מוצבים במזרח התיכון ובאפריקה. תקיפות כטב"מים מבוצעות ברחבי העולם, החל ממערב אפריקה ועד דרום אסיה. הצל של אפגניסטן – שני עשורים של הקזת דם שהסתיימו בשובו של הטליבאן לשלטון – מרחף מעל הכל, קובע הפוסט. כאשר מביאים בחשבון את המקלט שקיבל זוואהירי מארגון זה, הנקמה בו היא חמצמצה. ארה"ב יכלה לאתר ולחסל אותו רק משום שהיה יכול לחזור לעיר שהיא ובעלות בריתה למעשה הסגירו לידי הטליבאן, או במילים אחרות – רק משום שהפסידו באפגניסטן. המשמעות להמשך מעורפלת לא פחות. הטליבאן – השקוע במשבר הומניטרי, שהוא מעשה ידיו ותוצאת העיצומים האמריקניים גם יחד – גינה את החיסול כפגיעה בריבונות האפגנית ועלול להקצין עוד יותר את עמדותיו. הארגון מצוי במצוקה פוליטית קשה ועלול להילחץ להגיב, במיוחד לנוכח יחסיו הטובים עם הטליבאן ועם ארגונים קיצוניים אחרים. מבחינת האפגנים מן השורה, המתקשים להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה של ארצם, המשמעות היא רק קשיים נוספים. "יש לנו ממילא המון דאגות", אמר לפוסט תושב שכונת שרפור, בה חוסל זוואהירי. "במשך שנה שלמה לא היו משרות, לא עסקים, לא פעילות. אבל לפחות המלחמה נגמרה. הטליבאן שולט ויש ביטחון. עכשיו, פתאום, התחוללה ההתקפה וכולם שוב מבוהלים".