ארה"ב וסין מסכימות על מעט מאוד בימים אלו, אך בנוגע לטייוואן עמדתן זהה לפחות בנושא אחד: הסטטוס-קוו סביב האי משתנה בצורה מסוכנת. מלחמה אינה נראית בלתי נמנעת, אבל השלום הקר שהחזיק מעמד שישה עשורים הפך לשביר. מי אשם? כאן ההסכמה נעלמת, מציין אקונומיסט. די ברור שהמשבר התפתח בעקבות ביקורה של ננסי פלוסי בטייוואן. היא פעלה במסגרת סמכויותיה, אבל הביקור היה פרובוקטיבי; אחריו ירתה סין טילים בכיוון האי וביצעה תרגיל נרחב באש חיה שנראה כאימון לקראת סגר עליו. מאז העימות הקודם ב-1996-1995 גברה חוסר הנוחות של ארה"ב, סין וטייוואן מן הסטטוס-קוו, וכדי למנוע מלחמה דרוש איזון מחודש. המצב בטייוואן משקף חלקית את השינוי המשמעותי שהתחולל בעולם ביובל האחרון. טייוואן הפכה מדיקטטורה צבאית לדמוקרטיה ליברלית פורחת; עושרם של תושביה יותר מאשר כפול מזה של הסינים. הצלחתם היא מפלה תעמולתית למשטר הסמכותני בבייג'ינג וסיבה ברורה לסירובם להיות נתונים לשליטתו. נשיאת טייוואן, צאי אינג-וון, מרחיקה בשיטתיות את האי מן היבשת; אחרי ריסוק הדמוקרטיה בהונג-קונג, איש אינו מאמין לססמה הסינית "מדינה אחת, שתי שיטות". מעט מאוד מתושבי טייוואן רוצים להכריז רשמית על עצמאות, מחשש שהדבר יוביל למלחמה, אך קטן עוד יותר מספרם של הרוצים באיחוד. גם ארה"ב השתנתה, בשנות ה-1950 היא התערבה פעמיים להגנת טייוואן, לאחר מכן החלה לחשוב האם יש הצדקה להגנה כזאת, אך הדמוקרטיה באי וחשיבותו כמקור למוליכים למחצה חידשו את הברית. בעלות ברית אחרות, כמו יפן, רואות את העמדה האמריקנית לגבי טייוואן כמבחן לעמדתה המובילה במערב האוקיינוס השקט. ארה"ב לא התחייבה רשמית להגן על טייוואן, אך אקונומיסט אומר שכמעט אין ספק שהיא תעשה זאת אם סין תתקוף. השאיפה הגדולה ביותר לשנות את הסטטוס-קוו שייכת לסין. הנשיא שי ג'ינפינג הוא שיחליט, במידה רבה, האם השלום יימשך – והוא נותן סיבות לפסימיות. ככל שארצו התעשרה, שי הגביר את הלאומנות הפרנואידית והמכוערת שלו. הוא קושר את האיחוד עם טייוואן ליעד האסטרטגי של "עדנה לאומית" בשנת 2049. הצבא הסיני בנה יכולת לכבוש את האי; לצי שלו יש כעת באזור יותר ספינות מאשר לארה"ב. חלק מן הגנרלים בוושינגטון סבורים שהפלישה אפשרית בעשור הבא.