רמת המחאה הייתה נסבלת מבחינת משטר לאורך הקיץ, אך בחודש אוגוסט נרצחה במוסקבה דריה דוגינה, בתו של האידיאולוג האימפריליסטי המפורסם ביותר במדינה, אלכסנדר דוגין. לא ידוע מי היו המתנקשים ומה הייתה מטרתם, אך האפקט היה ברור: הניצים סבורים שהמלחמה מנוהלת בצורה כושלת. מאז רצח דוגינה, מפלגת המלחמה משתמשת ב"מות הקדושים" שלה כדי לקרוא בטונים הולכים ועולים להגביר את המאמץ המלחמתי. הנסיגה הצבאית בשבועות האחרונות משחקת לידיהם. רמזן קדירוב, מנהיגה הידוע לשמצה של צ'צ'ניה, קרא לגייס 85,000 מבני המחוז. מנהיג המפלגה הקומוניסטית, גנדי זיוגנוב, קרא לגיוס מירבי של כוחות ומשאבים ודרש מהקרמלין לומר בבירור שמדובר במלחמה. יבגני פריגוז'ין, העומד בפועל בראש חברת שכירי החרב וגנר, מגייס אסירים לשיגור לחזית. המסר שלהם עבר, קובעת לורל: הגיוס עליו הכריז פוטין נותן רוח גבית חזקה למפלגת המלחמה, וגם משאלי העם לסיפוח חבלי אוקראינה לרוסיה עולים בקנה אחד עם דרישותיה. יש גם סימנים לכך שפוטין עומד להגביר עוד יותר את הדיכוי הפנימי: יותר אינדוקטרינציה בבתי הספר, יותר מגבלות על האמנות, יד קשה עוד יותר על מתנגדי המשטר, לחץ לנתק קשרים אקדמיים עם המערב. גישה זו אינה נטולת סיכונים, מדגישה לורן. העניין הציבורי במלחמה וההתגייסות הפטריוטית סביבה הולכים ונמוגים. הגברת הדיכוי והכבדת מחיר המלחמה, במיוחד בחיי אדם ובגיוס המתרחב, עשויים להפוך על פיה את קערת העמדה הציבורית. רוסים צעירים ומוכשרים עלולים לעזוב את המדינה במספרים גדולים עוד יותר מאשר עד כה. אין ביטחון לכך שאנשי הקו הנוקשה באליטה השלטת ישלימו עם דיכוי פנימי כחלופה לנצחונות חיצוניים, ושהגיוס ישנה את הדינמיקה בשדה הקרב. צבאו מובס ותשוש, ועל פוטין למצוא דרך להשיג ניצחון צבאי שניתן יהיה להציגו לפחות חלקית כניצחון פוליטי. העובדה ששתי התומכות העיקריות של רוסיה, סין והודו, מתחילות להביע דאגה אינה מסייעת לו. אפילו לנוכח קשיים אלו, תהיה זו טעות לחזות את נפילת המשטר, אשר צבר עוצמה במשך שני עשורים. אבל פוטין, כמו כל מנהיג, תלוי בלגיטימציה כדי להבטיח את שלטונו. בשבועות ובחודשים הקרובים הוא עשוי לגלות, כי האדמה מתחילה לבעור תחת רגליו – מסיימת לורל.