הגורם השני הוא מערך הכוחות החדש במזרח התיכון, ממשיך אקונומיסט. בעשור האחרון יצרה אירן מרחב השפעה בחגורה הצפונית הכוללת את עירק, לבנון וסוריה. התגובה נמצאת במלוא עוצמתה כאשר ישראל, מצרים ומדינות המפרץ מהדקות את יחסיהן. בין היתר מדובר בשיתוף פעולה הגנתי מול אירן, קרוב לוודאי תוך שימוש בטכנולוגיות ישראליות. גם המסחר ההדדי גדל: ישראלים ערכו למעלה מ-500,000 ביקורים באמירויות, ומדינות המפרץ השקיעו אשתקד במצרים 22 מיליארד דולר. סעודיה וירדן עשויות להצטרף ל"הסכמי אברהם", במיוחד אם ישראל תשלב בהם את הפלשתינים וכך ייווצר אזור סחר ענק, אשר ינסה להעמיק את קשריו עם יתר העולם. תוצאה ישירה של כל אלו היא שאזור המפרץ ישמור על חשיבותו בזירה העולמית כפי שהיה במאה ה-20, בניגוד לתקוותיהם של אסטרטגים אמריקנים רבים. חלקו בייצוא הגז והנפט לאירופה עשוי להיות מוכפל ל-20%. חלקו בתוצר של המזרח התיכון עומד על 60%, השיעור הגבוה ביותר מאז 1981, וצפוי להמשיך לעלות. העתודות והעושר הסוברני של מדינות אלו, העומד על 3 טריליון דולר, יעלה גם הוא וההשקעות בחו"ל יתרחבו. אבל הדבר האחד שהעידן החדש אינו מבטיח הוא יציבות, משום שהכוחות המעצבים אותו יוצרים גם תנודתיות. החיפוש אחרי הסדרי ביטחון הנסמכים פחות על ארה"ב עלול להוות חרב פיפיות. התוקפנות האירנית עלולה להוביל למרוץ חימוש, ואם אירן תגיע לפצצה גרעינית – סעודיה וטורקיה עשויות ללכת בעקבותיה. במקביל עשויות סין והודו להעמיק את מעורבותן באיזור. המקור הגדול ביותר לחוסר יציבות הוא פנימי. מדינות המפרץ מתכננות להרחיב את הפקת הנפט עד 2045 ולאחר מכן להפחית אותה. בתיאוריה זה עשוי לעבוד: הכנסות הענק יושקעו במהירות בכלכלת היי-טק המבוססת על אנרגיה נקייה והיא תיצור מיליוני משרות לצעירים. בפועל זוהי משימת אדירים, ואפילו אם תעלה יפה – היא עלולה להותיר את יעדי הסכם פריז (לצמצום פליטת גזי החממה) הרחק מהישג יד. שליטי המפרץ מכורים לדיכוי, שחיתות ופרויקטים ראוותניים. מפרץ חדש עולה, אך חלק מן המרכיבים אינם משתנים. הוא ימשיך להיות בלתי יציב, והעולם לא יוכל להתעלם מכך.