אין נקודת התחלה אמיתית לטענותיו הכוזבות של טראמפ ולפיהן הבחירות אינן כשרות; הוא טען זאת כבר בבחירות המקדימות ב-2016. אבל אפשר להצביע על המועד בו החלו לצמוח טענותיו לגבי 2020: בחודשי האביב כאשר המדינות קידמו הצבעה בדואר בשל הקורונה. טראמפ התנגד שנים לאפשרות זו, באומרו במפורש שהיא פוגעת ברפובליקנים. לכן, חודשים לפני הבחירות החלו הוא וצוותו להעלות אין-ספור טענות נגד כשרות ההצבעה בדואר, למרות העדר כל הוכחה לכך. אנשיו של טראמפ ניסו לשווא לשכנע אותו לפעול להגדלת חלקם של הרפובליקנים בהצבעה בדואר. במקור נועדו האשמותיו רק לאפשר לו, במידת הצורך, לטעון שהישגיו גדולים מכפי שהיו באמת. אך ככל שחלפו החודשים והתברר שהרפובליקנים לוקחים אותן ברצינות, החלה להתגבש תוכנית. שיטת ההצבעה הפכה להיות עניין מפלגתי והיה ברור שקולות רבים של הדמוקרטים (בדואר) ייספרו מאוחר יותר מאשר קולות של הרפובליקנים (בקלפיות הפיזיות). לכן טראמפ פשוט תכנן להודיע על נצחונו זמן קצר לאחר סגירת הקלפיות ובעוד התוצאות הן לטובתו. התהליך ברור, טוען הפוסט. טראמפ לא היה מוכן להמתין ולראות האם הציבור האמריקני מעוניין בו לכהונה שנייה. במקום זאת, הוא הקדיש חודשים לזריעת הספקות, באמצעות טענות חסרות בסיס על הונאה בהצבעה בדואר. לאחר מכן פיתחו הוא ותומכיו תוכנית לניצול ההבדלים בספירת הקולות, תוך שימוש בתוצאות המוקדמות והחלקיות כדי לטעון לניצחון, ואם ג'ו ביידן ינצח – לטעון שמדובר בתרמית.

הבחירות הוכרעו ב-7 בנובמבר ועוזריו של טראמפ אמרו לו שהסיפור נגמר. בשבועות הבאים היו רגעים בהם טראמפ דיבר על סיום כהונתו, אך למרות זאת החליט להמשיך להילחם. מדוע? כדי לשמר את כוחו. הוא רצה להמשיך לכהן והבין שלשם כך חשוב ליצור בעיני תומכיו את הרושם שניצח. מאחורי הקלעים אפילו אמר טראמפ, שאין לו כוונה לעזוב את הבית הלבן ביום ההשבעה. שימור הרעיון שניצחון אפשרי חייב לפעול במהירות בחלון ההזדמנויות המשפטי הצר. ראשית, ניסו טראמפ וצוותו להאט את ספירת הקולות בכמה מדינות. כאשר נכשלו, ניסו למנוע את אשרור התוצאות ברמת המדינות. כאשר גם זה נכשל, הופנתה תשומת הלב לאשרור הסופי בקונגרס ב-6 בינואר. תומכיו של טראמפ גיבשו תוכנית לפיה "אלקטורים חלופיים" ייפגשו ב-14 בדצמבר, יום כנס האלקטורים, ויכריעו לטובתו. כדי לעשות זאת, היה עליהם להוביל לפסילת האלקטורים האמיתיים בכמה מדינות מפתח. כאשר נכשלו, התמקדה התוכנית בישיבת הקונגרס. הרעיון היה שמחוקקים רפובליקנים יעלו שאלות לגבי האלקטורים וידרשו להחזיר את ההכרעה לידי המדינות. בסוף דצמבר אמר טראמפ לפקידים במשרד המשפטים, כי כל שעליהם לעשות הוא להודיע שהבחירות מוכתמות בהונאה ו"להשאיר את היתר לי ולחברי הקונגרס". כאשר ראשי המשרד התנגדו, טראמפ זמם להדיח אותם. מהלך נוסף יצא לדרך במזכר שהכין עו"ד ג'ון איסטרמן, ובו נטען כי לסגן הנשיא, מייק פנס, יש סמכות לפסול אלקטורים בתפקידו כיו"ר הישיבה בקונגרס. טראמפ אימץ את הרעיון וקרא פומבית לפנס לעשות זאת – למרות שאיסטרמן עצמו אמר לו שאין לכך בסיס חוקי. ב-11 בדצמבר דחה בית המשפט העליון את נסיונו האחרון של טראמפ למנוע את אישור התוצאות והוא השתולל מזעם. ב-19 בחודש הוא נפגש עם מקורביו ודן באפשרויות האחרונות להישאר נשיא. הן כללו את תפיסת מכונות ההצבעה ואת מינויה של סינדי פאואל – מכחישת בחירות בוטה – לתובעת מיוחדת. הפגישה הסתיימה ללא החלטות. אך לאחר כמה שעות צייץ טראמפ: "מחאה גדולה בוושינגטון ב-6 בינואר. תהיו שם, יהיה פרוע!". הציוץ הזה היה הנקודה בה רבים מתומכיו של טראמפ החליטו להיענות לקריאתו. לאורך תקופה זו, טוען הפוסט, יכול היה טראמפ לבחור בנתיב אחר – אך הוא רצה להישאר בשלטון, והאפשרויות שעמדו בפניו הצטמצמו ככל שחלפו הימים. לבסוף נותרה לו רק נקודת לחץ אחת: ההליך הפורמלי של אשרור האלקטורים בקונגרס – ולכן הוא פעל בה.

טראמפ החל את 6 בינואר בשיחות טלפון ועבד על נאומו בעצרת של תומכיו ליד הבית הלבן; בשעה 11:30 יצא לנסיעה הקצרה ל-Ellipse - הרחבה בין הבית הלבן לאנדרטת וושינגטון בה התקיימה העצרת. אחת החשיפות המשמעותיות של הוועדה הייתה עד כמה הרשויות הפדרליות היו ערות לסיכון שמציב הקהל שהשתתף בעצרת. בסמוך לבמה היה אזור מאובטח שהנכנסים אליו חויבו לעבור בגלאי מתכות, והיה שטח נרחב בהרבה בו לא היה צורך בבדיקות. השירות החשאי דיווח על מספר היתקלויות בחמושים, מה שעלה בקנה אחד עם האזהרות שקיבל בשבועות הקודמים, כמו רשויות אכיפה אחרות, בדבר האפשרות של אלימות בוושינגטון. טראמפ ידע שיש חמושים בקהלו. הוא דרש מהשירות החשאי להסיר את גלאי המתכות, באומרו שהחמושים הללו אינם מתכוונים לפגוע בו, וחזר על כך בנאומו; הסוכנים סירבו. במרכז הנאום עמדה חזרה על הטענות הכוזבות, והוועדה הראתה שטראמפ ידע היטב שהוא משקר ושאין כל ראיה התומכת בהן (כפי שקבעו בתי המשפט ב-61 החלטות). הפוסט מזכיר, כי הנאום בעצרת לא היה חלק מתוכניתו המקורית של טראמפ. לאחר הציוץ של 19 בדצמבר התמקדו חלק מתומכיו בתוכניות ל-6 בינואר. חלקם תכננו עצרת בגבעת הקפיטול ואחרים תכננו את העצרת ב-Ellipse; לבסוף התוכניות אוחדו, אם כי ללא תוכנית מאושרת לצעוד מהנאום לקפיטול. טראמפ רצה צעדה כזאת; אחד ממארגני העצרת כתב שטראמפ יודיע עליה בצורה "ספונטנית" – וזה בדיוק מה שהוא עשה, תוך התעלמות מאזהרת עורכי דינו. ואכן, רוב הקהל נע לעבר הקפיטול במספר שאפשר לו להדוף את משטרת הקפיטול. יש לזכור, כי טראמפ ידע שתומכיו חמושים ועל-פי העדויות הוא גם קיבל אזהרות מפני סכנת האלימות. אך הוא אמר שאינם מתכננים לפגוע והודיע שיצעד איתם. כאשר הלימוזינה שלו פנתה לאחר העצרת לעבר הבית הלבן במקום לעבר הקפיטול, הוא רתח מזעם. השירות החשאי החל להתארגן לנסיעה בלתי מתוכננת לקפיטול, וזו בוטלה רק בשעה 13:55, בעיצומה של ההסתערות. טראמפ ידע על האלימות מיד כאשר פרצה, בשעה 13:20. אבל במקום לדבר, הוא המשיך לצפות באירועים בטלוויזיה. בני בריתו הציפו את הבית הלבן בקריאות להתערבות; טראמפ התעלם. "שמעת אותו; הוא לא רוצה לעשות שום דבר. הוא לא חושב שהם עושים משהו לא בסדר", אמר ראש הסגל, מארק מדואוז, ליועץ המשפטי, פט סיפולון. אם כבר, אז טראמפ החמיר את המצב. זמן קצר לאחר שרשת פוקס ניוז ראיינה תומך של טראמפ אשר תקף את החלטתו של פנס שלא להתערב, טראמפ צייץ התקפה על סגנו. ההמון התמלא זעם; חלק מהפורעים היו במרחק של עשרה מטרים בלבד מסגן הנשיא כאשר פונה למקום מבטחים. כאשר טראמפ התערב, לאחר שלוש שעות, הוא הביע אהדה לפורעים ורוב הנזק כבר נעשה: ישיבת הקונגרס הופסקה, עשרות שוטרים הותקפו ונפצעו, אחד הפורעים נהרג, היום הפך לטראומה.