מה הלאה? האם יש חיים אחרי ולדימיר פוטין? כיצד הוא הולך הבית ומי מחליף אותו? שאלות אלו מטרידות את האליטה הרוסית, הביורוקרטים ואנשי העסקים, הרואים את הצבא מובס ברוסיה, צעירים כשרוניים נמלטים ואת המערב מסרב להיכנע לסחטנות האנרגטית והגרעינית שלו. "יש הרבה שיחות כועסות במסעדות ובמטבחים של מוסקבה", מצטט אקונומיסט איש אליטה. "כולם מבינים שפוטין פישל ומובס".
אין זה אומר שפוטין עומד להיכנע, להיזרק או להשתמש בנשק גרעיני. זה כן אומר שמי שמנהל את רוסיה ומי שמחזיק בה נכסים מאבדים את האמון בו. נראה שהמערכת הפוליטית הרוסית נכנסת לתקופה הבעייתית ביותר מאז תום העידן הסובייטי. גם ממשלות המערב מתחילות לחשוש מאובדן שליטה במוסקבה. בעבר הצליח פוטין לגלגל את האחריות לכתפיהם של אחרים; כיום ידוע שהוא מתכנן ומנהל את הפעולות הכושלות בעליל.
הפלישה לאוקראינה היממה את הממסד הרוסי, אשר שכנע את עצמו שפוטין לא יסתכן במלחמה בהיקף מלא. אבל ההצלחות המוקדמות, אי-קריסתה של הכלכלה הרוסית והנסיונות לנהל מו"מ הרגיעו את אנשיו (אולי גם צריכה מוגברת של אלכוהול סייעה; פוטין התלונן על כך בפומבי). כמה מאנשי האליטה אפילו השתכנעו שפוטין אינו יכול להפסיד.
גישה זו התרסקה כאשר הכריז פוטין על "גיוס חלקי", אשר לימד ש"המבצע הצבאי המיוחד" שלו מקרטע ואשר גרר עמוק יותר את המדינה לעימות. ואילו הבריחה ההמונית מלמדת שהוא לא הצליח לשכנע את הרוסים שמדובר ב"מלחמה פטריות גדולה" חדשה [הכינוי הרשמי של מלחמת העולם השנייה]. ראש עיריית מוסקבה, סרגיי סבויאנין, נאלץ להודיע על הפסקת הגיוס בעיר; ערים אחרות, בעלות פחות השפעה, ייאלצו להשלים את הפער.
פוטין אינו יכול לנצח במלחמה, בה לא היו מלכתחילה מטרות ברורות; הוא לא יכול לסיים אותה בלא השפלה קשה. אפילו אם הלחימה תיפסק, חזרה לחיי השלום של ערב המלחמה אינה אפשרית תחת שלטונו, טוען אקונומיסט. השפעות העיצומים ויציאת העובדים המוכשרים והמשכילים ביותר מתחילות להיראות; אמון הצרכנים נמצא בצניחה. טכס הסיפוח של ארבעה מחוזות באוקראינה ונאומו הנבחני נגד המערב היו כה אבסורדיים, עד שהם רק החלישו את כוחו.