אותה גישה שררה בזמן מלחמת העולם הראשונה. חייהם של החיילים הפשוטים בבלארוס, גליציה ורומניה בשנים 1917-1915 היו בלתי אנושיים, בעוד קצינים רבים פרשו מדי לילה לחום ולנוחות של בקתות איכרים מאחורי החזית. תנאי החורף במלחמת האזרחים הרוסית (1921-1917) היו גרועים עוד יותר, והסבל הקשה ביותר היה מנת חלקם של האזרחים שברחו מהטבח הבולשביקי בניסיון להגיע למזרח הרחוק ברכבת הטרנס-סיבירית. בדצמבר 1919 תפסו הבולשביקים את קצה המסילה ואת העיר נובוסיבירסק, בה השתוללו מגיפת טיפוס ורעב נורא בקור של 30 מעלות מתחת לאפס. אזרחים מתו בקצב מסחרר ומאות גופות נערמו בתחנות הרכבת. בהמשך המאה ה-20 פגעו תנאי החורף לא רק בבני אדם ובבעלי חיים אלא גם בכלי נשק. למרות יתרונו העצום בכוח אדם ובציוד, הצבא האדום לא הצליח לשבור את ההתנגדות הפינית במלחמת 1939/40. הפינים הוכיחו שמיומנותם בלחימת חורף גבוהה אף מזו של הפולשים, והטילו עליהם אימה יומם ולילה, כאשר הופיעו מתוך היערות על גבי מגלשי סקי ונעלמו כלעומת שבאו. אומץ ליבם ונחישותם אילצו את יוסף סטלין להשלים עם עצמאותה של פינלנד, אך לימדו אותו לקחים חשובים בלוחמת חורף, אומר ביוור. בין שתי מלחמות העולם יצרה בריה"מ את כוח הטנקים הגדול ביותר בעולם וידעה כיצד מזג האוויר הקר משפיע על נשק ומנועים. הכנותיה בתחום זה היו מפתח לבלימתה של גרמניה בשערי מוסקבה בדצמבר 1941. הן הוורמכט (צבא היבשה) והן הלופטוואפה (חיל-האוויר) לא היו מוכנים לחורף הרוסי, ואנשיהם נאלצו להדליק מדורות כדי להפשיר את המנועים הקפואים. החיילים הגרמנים יכלו רק לקנא במדי החורף העבים ובמדי ההסוואה הלבנים של הסובייטים. גנרל חורף מילא תפקיד גם בניצחון הסופי של הצבא האדום ב-1945, ממשיך ביוור. הפריצה הסובייטית בינואר של אותה שנה, מגדות הוויסלה לגדות האוֹדֶר, הייתה תלויה במזג האוויר. התחזית הייתה לגשם כבד ושלג רטוב, וסטלין הורה לפתוח את המתקפה ב-12 בחודש, כך שהטנקים שלו יוכלו לנצל את האדמה הקפואה לפני שתפשיר. הדבר אפשר לו להשתלט על רוב פולין לפני הפסגה עם וינסטון צ'רצ'יל ופרנקלין רוזוולט בשבוע הראשון של פברואר. לאחר 1945 זכה הצבא האדום ליוקרה רבה במערב על מיומנותו. רק הפלישה לצ'כוסלובקיה בקיץ 1968 – בה חסרו לו מפות, מזון ודלק – גרמה לאנליסטים המערביים להתחיל לחשוד שהם מגזימים בהערכת יכולות הלחימה הסובייטיות. בשנות ה-1980 נחרץ גורלה של האימפריה הסובייטית בנסיונה הכושל להשתלט על אפגניסטן, שם תנאי השטח הפכו את לוחמת החורף לבלתי אפשרית מבחינתו של צבא סדיר. בעשור שלאחר מכן התקשתה ממשלתו של בוריס ילצין לשלם לחיילים הרעבים והשחיתות הפכה למוסדית. גניבות, התעללויות ומשמעת לקויה הפכו לנורמה. חלקי חילוף לרכב, מגפיים ובגדי חורף נעלמו מהמחסנים והופיעו בשוק השחור.

השחיתות החמירה עוד יותר לאחר הפלישה הכאוטית לגאורגיה ב-2008, כותב ביוור. פוטין החל לזרוק כסף על הכוחות המזוינים. הבזבוז על פרויקטים יוקרתיים עודד את הספקים והגנרלים כאחד להעשיר את חשבונות הבנק שלהם. מעט נעשה לרענון הדוקטרינה הצבאית, טקטיקות הלוחמה בשטח בנוי נותרו כשהיו במלחמת העולם השנייה והופעלו בעת שרוסיה התערבה במלחמה בסוריה החל ב-2015. הניצחון הגדול ביותר של פוטין בעיניים רוסיות היה כיבוש חצי-האי קרים ב-2014, ושמונה שנים מאוחר יותר הוא היה בטוח שיביס בקלות את אוקראינה כולה. חייליו הצטוו להביא עימם את מדי הטקס לחגיגות הניצחון – אך שבעה חודשים מאוחר יותר התברר שלצבא הרוסי חסרים מדים רגילים. החיילים נאלצו לרכוש בעצמם אפודי מגן, ואפילו ליטול תחבושות סניטריות מאמותיהם ובנות זוגם כדי לרפד את מדי הקרב ולמנוע קיפאון. מפקד הכוחות הרוסיים באוקראינה, הגנרל סרגיי סורובקין, נחוש בדעתו לצאת לקרב. הוא דוחה את הטענות בדבר מחסור בדלק, נשק וכלי רכב ואת הדיווחים על פציעות עצמיות ועריקות. אבל – מדגיש ביוור – הבעיות המבניות הבסיסיות של הצבא הרוסי, ובראשן המחסור במש"קים מנוסים, גורמות לבעיות קשות בתחזוקת הנשק, הציוד וכלי הרכב. הבעיות הללו יהיו משמעותיות במיוחד בחורף וכאשר מדובר בטכנולוגיות רגישות כמו אלו של כטב"מים. ביוור מסכם: כאשר שני הצדדים נכנסים לעונה מאתגרת יותר של לחימה, התוצאה תהיה תלויה במידה רבה במורל ובנחישות. בעוד הרוסים סובלים ממחסור, האוקראינים נהנים מציוד חורף שמספקות להם ביד רחבה קנדה ומדינות סקנדינביה. פוטין נראה כמצוי בהכחשה לגבי מצבו של צבאו וההשפעות של גנרל חורף. ייתכן שהוא טעה גם בכך שריכז את מתקפות הטילים שלו על רשת האנרגיה של אוקראינה ואזרחיה. הוא יכול לגרום סבל כבד, אבל קלושים הסיכויים שהאוקראינים יישברו.