בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה דאז: בימים שלפני הפלישה ממש יכולנו לשמוע את הכוחות הרוסיים תופסים את עמדותיהם. זה היה שילוב של "לא יכול להיות" ושל פטליזם. היה משהו בקולו של [ולדימיר] פוטין בפעם האחרונה שדיברתי איתו: הוא כבר החליט. ינס סטולטנברג, מזכ"ל נאט"ו: באותו ערב ידענו מה עומד לקרות. הדבר היחיד שלא היה ודאי היה השעה המדויקת. אכלתי ארוחת ערב בביתי עם כמה מאנשי צוותי ועברנו על ההכנות האחרונות. הלכתי לישון, אבל זה היה לילה קצר. אנתוני בלינקן, שר החוץ של ארה"ב: באותו בוקר הייתה פגישה ארוכה בחדר הסגלגל עם הנשיא – ואחרי הצהריים הייתה לנו פגישה על אירן. לאחר מכן הייתה פגישת וידאו עם בכירי הביטחון הלאומי. היה לנו ברור מה עומד להתרחש בתוך כמה שעות. ג'ונסון: [אחד מעוזריו העיר אותו והוא הגיב באמירה על פוטין: שמוק מזוין.] פוטין הגעיל אותי. הבחילו אותי דבריו, שקריו, תוקפנותו. חשבתי שכל העסק שחצני, שוביניסטי ושגוי. לינדה תומס-גרינפלד, שגרירת ארה"ב באו"ם: באמצע הדיון [על אוקראינה במועצת הביטחון] אנשים התחילו להסתכל על הסמארטפונים שלהם ולהצביע. קיבלתי מסרון משגריר אוקראינה, שהיה בצד השני של החדר, והוא אמר לי שההתקפה התחילה. אני חושבת ששגריר רוסיה ידע רק כאשר אחד מעוזריו הראה לו מסרון. החדר היה בסוג של תדהמה. מארק מיליי, ראש המטות המשולבים: כולנו ישבנו במשרד [בפנטגון] והיינו על קוצים. איתרנו את האש המקדימה של הרוסים, הצנחנים, מתקפות ארטילריה וטילים. איתרנו את המתקפות האוויריות, כל הכוחות הרוסיים המשולבים שתקפו מעבר לגבול בצירים רבים. ולדימיר זלנסקי, נשיא אוקראינה: מה שהבנתי באותו רגע, כאשר התלבשתי, הוא שהטילים עפים מעל הילדים שלי, מעל הילדים של כולנו. היה ברור שיהיה מספר גדול של הרוגים. ג'ייק סליבאן, היועץ לביטחון לאומי: בדרך כלל במשברים כאלה, מוקדשות הרבה שעות כדי להבין מה קורה ולהחליט מה לעשות. במקרה הזה, הכל היה מוכן. הייתה לנו רשימת פעולות לביצוע ב-24 השעות הראשונות, 48 שעות, 72 שעות, 96 שעות. מיליי: הנה מה שלא קרה. זה לא היה כיאוטי. אנחנו הצבא, זה מה שאנחנו עושים כאשר אנחנו בקרב, במשבר. יש לנו נהלים. קיבלנו החלטות בימים ובשבועות שקדמו לפלישה. כאשר הם תקפו, התוכניות הללו נכנסו לפעולה.

בלינקן: הייתי בבית, זה היה בסביבות 10:30 [בערב], וסגן ראש המטה שלי, טום סליבאן, התקשר לומר שהרוסים הנחיתו מהלומת טילים. יש לי בבית חדר מאובטח ויכולתי להתקשר. השיחות העיקריות שלי היו עם שר ההגנה והשיחה המשותפת שלנו עם מזכ"ל נאט"ו. לויד אוסטין, שר ההגנה של ארה"ב: מאוחר יותר בלינקן, מיליי, סליבאן ואני התקשרנו לנשיא ועדכנו אותו על המתרחש. ג'ונסון: זלנסקי אמר לי שהמצב חמור מאוד. טנקים מתקדמים לעבר קייב בכמה כיוונים. הוא דיבר על האופן בו האוקראינים נלחמים, על האומץ שהם מפגינים. המסר שלו היה: "תעזרו לי, תעזרו לי עכשיו". היה לו יעד. לא רק לומר "הו, אלוהים, מתקיפים אותנו", אלא לומר: "ג'ונסון, אנחנו צריכים סיוע צבאי כעת. תעזרו לנו לארגן את זה". הנשיא ג'ו ביידן: זה הייתה שעת ערב מאוחרת מאוד בוושינגטון. מטוסים רוסיים היו באוויר והעולם עמד להשתנות. שאלתי [את זלנסקי]: "מה אני יכול לעשות בשבילך? כיצד אני יכול לעזור?". הוא אמר: "תכנס את מנהיגי העולם. תבקש מהם לסייע לאוקראינה". באותו לילה שחור, העולם התכונן לנפילת קייב, אולי לקיצה של אוקראינה. ג'ונסון: נדהמתי מהשלווה של זלנסקי, מסירובו להעביר את הממשלה ללבוב. אמרתי לו: לא משנה מה תעשה – אל תיפול בידי הרוסים. אתה ההתנגדות. הקרב של אוקראינה צריך להתלכד סביבך. יש משהו שאנחנו יכולים לעשות?". הוא אמר: "אנחנו בסדר, אנחנו רק צריכים נשק".

סטולטנברג: הבנו שזה ישנה את אירופה, שהיה זה אחד הימים האפלים ביותר בהיסטוריה המודרנית של אירופה ושזה יגרום הרבה סבל ותמותה. עצם ההיקף של הפלישה לימד על כך. כך שמדובר היה בכעס וגם בעצב. זה מה שחשתי באותו בוקר. ויליאם ברנס, ראש ה-CIA: גם ההשלכות האנושיות של זה משתלטות עליך. ההרס שהרוסים המיטו על אוקראינה. כולנו הבנו שזה יימשך הרבה זמן, לאור הקיבעון של פוטין לשליטה באוקראינה. מתאוש מורייבסקי, ראש ממשלת פולין: דיברתי פעמים רבות עם אחד מראשי ממשלות אירופה. הוא היה ספקן מאוד, הוא לא האמין שרוסיה באמת תבצע פלישה בהיקף מלא. שאלתי אותו: "עכשיו אתה מאמין?" והוא אמר: "לגמרי". אותו יום היה נקודת מפנה בתולדות העולם, בתולדות אירופה. דמיטרי קוּלֶבָּה, שר החוץ של אוקראינה [שחזר מניו-יורק לאיסטנבול, ונאלץ לטוס לוורשה ומשם לנסוע לקייב]: "הייתה אישה מקייב שנסעה עם בעלה. באמצע הטיסה היא התיישבה לידי ואמרה: "יש לנו בקייב שלושה ילדים עם שמרטפית. בבקשה תן לנו עצה. להישאר בוורשה ולסדר שהם יגיעו לפולין, או לנסוע לקייב?". זה רגע בו יש עליך הרבה אחריות. כאשר היא עזבה, לפתע תפסתי שזה רק חלקיק מהכאב, הסבל והחלטות קשות שמיליוני אוקראינים יקבלו במהלך המלחמה.

תומס-גרינפלד: כל הערב עבדנו על הניסוח הסופי של החלטת [או"ם המגנה את רוסיה]. עשינו את כל העבודה בווטסאפ. הטיוטה הייתה מוכנה ו-82 מדינות תמכו בה. ידענו כמובן שרוסיה תטיל עליה וטו, אבל רצינו להוכיח שהם מבודדים. סליבאן: אני חושב שהלכתי הביתה ב-03:00 בבוקר, התקלחתי, החלפתי בגדים וחזרתי. אוסטין: אני לא חושב שישנתי הרבה. ראשי המטות והצוות שלי התקשרו לתת לי עידכונים תכופים. היו לנו מידע מצוין והערכות מצב מצוינות, חלקנו אותם עם בעלות בריתנו והדגשנו שיש להן תפקיד מפתח. זלנסקי: אנשים שכבו במסדרונות. היו אנשים בכל מקום – צלפים ועוד. ממש חיינו שם. לא היה חשמל, הסתובבנו עם פנסים וכך עבדנו. ויטלי קליצ'נקו, ראש עיריית קייב: התכוננו לקרבות רחוב בקייב, הנחנו שקי חול ליד החלונות [בבניין העירייה]. בקבוקי מולוטוב מילאו את החצר. אוסטין [על ישיבה בחדר המצב בראשות ביידן]: זה נראה כמו מה שצפינו. המאמץ העיקרי היה לעבר קייב, ועוד מאמץ משמעותי דרומית משם, לכיוון צפון ומערב, ונראה היה שגם הוא יגיע לכיוון קייב. ניסינו להעריך כמה פיקוד ושליטה נותרה לאוקראינים והאם המנהיגות שלהם מתפקדת. ברנס: מהר מאוד ראינו את ההתנגדות האוקראינית ואת הצלחתם, ושהצבא הרוסי מתחיל להתקשות. התחלנו לראות דברים שקצת הפתיעו אותנו. ג'ונסון [על שיחת וידאו של ביידן עם יתר מנהיגי G7]: ג'ו היה מאוד החלטי. אני נתתי את ההופעה שלי: טענתי שפוטין חייב להיכשל ואוקראינה חייבת להצליח. ג'ו המשיך מאותה נקודה והשתמש באותו ביטוי או במשהו דומה. הוא באמת ראה את זה בצורה מאוד מאוד ברורה. פוטין איבד כל זכות ליחס של מישהו שניתן לשאת ולתת איתו. זה נגמר, בצורה חד-משמעית. מורייבסקי: באותו יום, ובמיוחד בשעות הערב, היו רגעים שמאוד חששתי שאוקראינה תיכנע מהר מאוד. אני חייב להודות שזה מה שחשבתי כאשר הלכתי לישון. הייתי מלא במחשבות קודרות ולא ישנתי טוב באותו לילה. ג'ונסון: חשבתי שכל העניין הוא טרגדיה, האם אפשר היה למנוע את זה, האם פספסנו משהו. חשבתי על השיחות שלי עם פוטין. האם הפגנו יותר מדי חולשה? אבל גם חשבתי שהוא שגה לחלוטין בקריאת המפה ועשה טעות עצומה. מהרגע הראשון חשבתי, שאפילו אם הוא יכבוש את קייב – הוא לא יכבוש את הרוח האוקראינית, ובסופו של דבר הם יגברו עליו. קייב עדיין עומדת, זלנסקי עדיין שם.