ניתן לשאול, מדוע בכלל רודן כמו פוטין צריך הסוואה. האם הוא אינו יכול לגרום לעמו להאמין בכל מה שירצה? לא, משיב פרידמן. פוטין חושש משני דברים: המספרים וההיסטוריה הרוסית. לצורך כך יש להבין את האווירה האופפת אותו, כמו כל רודן, אכזרי ככל שיהיה: כולם מדברים. הם יודעים מי גונב, מי מרמה, מי משקר, למי יש רומן עם מי. לעיתים קרובות אלו רק לחישות, אבל כולם מדברים. אין ספק שגם פוטין יודע זאת. הוא יודע שאפילו אם ישיג עוד כמה קילומטרים במזרח אוקראינה ויחזיק את קרים, הרי שברגע בו יפסיק את המלחמה – אנשיו יתחילו לעשות את החשבון האכזרי.
100,000 חיילים רוסים נהרגו ונפצעו בחמשת החודשים האחרונים, והמספר מאז תחילת המלחמה הוא 200,000. פוטין חושש שידברו על כך: מעבר לאיסור הפלילי על כל הבעת התנגדות, הוא העביר חוק לדיכוי התחמקות מגיוס, כולל שלילת חשבון הבנק ורשיון הנהיגה ומגבלות על מכירת רכוש. הוא מודע היטב להתנגדות ולביקורת. כאשר ביקר בעיר מריופול, נשמעה צעקה: "הכל שקרים!" המדיה הרוסית מחקה אותה, אבל זוהי הוכחה ברורה: כולם מדברים.
מה שמוביל להיבט ההיסטורי, ממשיך פרידמן ומצטט את עמיתו, ליאון ארון. "אלי ההיסטוריה הרוסית אינם סולחים על תבוסה צבאית". בעידן המודרני, כמעט תמיד היו חילופי משטר לאחר שמנהיג רוסי הובס או לא הצליח לנצח. זה קרה החל ממלחמת קרים במאה ה-19, דרך מלחמת רוסיה-יפן ב-1905 וכלה במשבר הטילים ובפלישה לאפגניסטן. "העם הרוסי, על סבלנותו הידועה, יסלח על הרבה דברים – אבל לא על תבוסה צבאית".
בשל כך סבור ארון, כי המלחמה באוקראינה רחוקה מלהסתיים והיא עשויה להחמיר בהרבה לפני שתסתיים. יש כעת שתי דרכים בהן פוטין יכול לסיים אותה: להמשיך עד שאוקראינה תדמם למוות ו/או עד שהתמיכה המערבית בה תיפסק; או לכפות איכשהו עימות ישיר עם ארה"ב, עד לסף עימות גרעיני, ואז לצעוד אחורה ולהציע למערב המבוהל הסדר כלשהו, אשר יכלול אוקראינה ניטראלית ומפורזת ואת השארת קרים ודונבס בידיו.
פרידמן מסכם: בלתי אפשרי להיכנס לתוך ראשו של פוטין ולחזות את מהלכו הבא, אבל יש סיבה לדאגה. מה שידוע, מפעולותיו של פוטין, הוא שברור לו שתוכניתו המקורית נכשלה. הוא יעשה הכל כדי ליצור תוכנית ב' כדי להצדיק את האבידות האיומות שגרם למדינה בה כולם מדברים ובה מנהיגים מובסים אינם פורשים בשלווה.