רג'פ טאיפ ארדואן ניצח די בקלות בבחירות לנשיאות טורקיה, למרות שנזקק לסיבוב שני ולמרות שהפער בינו לבין כמאל קיליצ'דרגולו היה פחות מ-4%. לאחר 20 שנות שלטון סמכותני יותר ויותר, הוא לא רק הצליח לשמור על משרתו אלא אפילו להתחזק – קובע סונר קג'פטאי, מנהל התוכנית ללימודי טורקיה במכון וושינגטון וביוגרף של ארדואן, במאמר ב-Foreign Affairs.
בשנים האחרונות מרבים להשוות את ארדואן לשליטים בלתי-ליברליים אחרים בדמוקרטיות אירופיות ובראשם ויקטור אורבן בהונגריה. לפי גישה זו, טורקיה אינה סמכותנית לחלוטין, אלא דמוקרטיה שנפלה לידי שליט סמכותן. כל עוד ארדואן יצליח להשביע את רצונו של מעמד הביניים, לפלג את האופוזיציה ולשלוט ביתר ענפי הממשלה – שלטונו מובטח.
לכאורה, הפעם המצב אמור היה להיות שונה. ארדואן לא יכול היה להצביע על הצלחות כלכליות, אלא להפך; האופוזיציה הייתה מאוחדת; לטורקים היו סיבות להדיחו. אבל זה לא קרה. כעת טורקיה קרובה יותר לסמכותנות אירו-אסיאתית מאשר לדמוקרטיה בלתי-ליברלית אירופית. ארדואן מזכיר סוג אחר לגמרי של מנהיג: ולדימיר פוטין.
בדיוק כמו נשיא רוסיה, הוא למעשה ניצח בבחירות עוד לפני שהוטל הפתק הראשון, כאשר עצר את מנהיגי האופוזיציה, ביצע דמוניזציה של מפלגות האופוזיציה כסוכנות של המערב, מחוללות הפיכה ותומכות טרור ושיחק על הקלף ההומופובי. כשם שפוטין השתיק את אלכסיי נבלני, ארדואן השתיק את היחיד שיכול היה להביס אותו – ראש עיריית איסטנבול, אכרם איממוגלו.
הוא ניצל עד תומה את שליטתו המלאה בתקשורת הטורקית, ומנע בפועל כל דיון על נושאים כמו רעידת האדמה, הכלכלה והשחיתות הממשלתית. בדיוק כמו פוטין, ניצל ארדואן את כל היתרונות של מי שנמצא בשלטון, והצמיד את עצמו ל"גדולה קיסרית לאומית" כך שאין שום חשיבות לכל יתר שיקוליהם של הבוחרים.
קג'פטאי מזכיר, כי בשבע השנים האחרונות התקרב ארדואן לפוטין ולמד היטב כיצד הוא שומר על שלטונו. בהתחשב בעובדה שבשנותיו הראשונות בשלטון היה ארדואן מנהיג מתון שריסן את הגנרלים וקירב את טורקיה לאירופה, ובהתחשב בכך שטורקיה חברה בנאט"ו, מידת קרבתו הנוכחית לפוטין מדהימה עוד יותר. בחירתו מחדש כעת עשויה להוות עוד ציון דרך: הוא עשוי למשול עוד שנים רבות, ותפקידו הגובר של פוטין כתומך ודוגמה עשוי ללמד על הצפוי לטורקיה.
ההתקרבות בין השניים החלה לאחר נסיון ההפיכה הכושל בטורקיה ביולי 2016, שכמעט עלה לארדואן בחייו. שבועיים בלבד לאחר מכן הזמין אותו פוטין לסנט פטרסבורג לפגישה ששינתה את התמונה מבחינת שניהם. הפגישה עמדה בניגוד לעוינות ההיסטורית הממושכת בין שתי הארצות, אשר גם ניצבו אז משני צידי המתרס במלחמה בסוריה. אך פוטין זיהה הזדמנות נדירה לחזר אחרי ארדואן, בידיעה שהלה פגיע וזקוק לתמיכה, ולתקוע טריז בין טורקיה לארה"ב. ואילו מבחינת ארדואן זו הייתה הזדמנות להפגין את כוחו לאחר נסיון ההפיכה ולהבטיח לעצמו מקלט אם יזדקק לו בעתיד.
למעשה, היה להם הרבה מן המשותף. הם עלו לשלטון במפנה האלף (פוטין ב-1999, ארדואן ב-2003); נחשבו תחילה למתונים שיחברו את ארצותיהם עם המערב; שלטונם חסר הגבולות התבסס על כך שנכנסו לתמונה לאחר עשור של טלטלה בארצותיהם והבטיחו לסיים את התוהו ובוהו ולהביא שגשוג. פוטין הצליח לקרב את טורקיה למדיניות החוץ שלו ושתי המדינות חתמו על שורה של הסכמים בסוריה, לוב ודרום הקווקז. ארדואן הבטיח לרכוש מערכות נ"מ S-400, בידיעה ברורה שבכך יחמיר את היחסים עם ארה"ב.