נניח שמנהיג המיעוט בסנאט, מיץ' מקונל, היה מסיים את נאומו לאחר 6 בינואר בהתחייבות לעשות הכל כדי שדונלד טראמפ יורשע ולעולם לא יוכל לחזור לבית הלבן. נניח שמלאניה טראמפ, אחרי שסטורמי דניאלס טענה ששכבה עם בעלה בעוד היא בהריון עם בנם, הייתה מעיפה את כל חפציו למדשאת הבית הלבן עם פתק "לעולם אל תחזור, חתיכת שרץ". נניח שהאוונגליסט המשפיע רוברט ג'פרס, לאחר שטראמפ התרברב בתקיפות מיניות או לאחר שבית משפט קבע שזה מה שעשה, היה מכריז שיוביל קמפיין מוסרי נגד בחירתו מחדש של מי שלא היה מותיר אותו לבד בחברת שתי בנותיו.
האם מעשים כאלו היו משפיעים על יו"ר בית הנבחרים, קווין מק'ארתי, עמיתיו לסיעה הרפובליקנית ואחרים במפלגה, היוצאים כעת להגנתו של טראמפ בפרשת המסמכים המסווגים? האם היו מפגינים השבוע (13.6.23) מחוץ לבית המשפט במיאמי? האם היו טוענים בכזב שהנשיא ג'ו ביידן העמיד לדין את טראמפ, למרות שהם יודעים היטב שאין לו שום סמכות כזאת?
ספק – משיב בעל הטור הבכיר טום פרידמן בניו-יורק טיימס. אבל מדובר כמובן בשאלות רטוריות, כי לאיש אין האופי הדרוש כדי להציב שאלות אתיות אלו ולצאת נגד טראמפ ופעולותיו להרס המערכת הפוליטית. טראמפ הוא כמו סוחר סמים הפורח בשכונה הרוסה וגורם לכולם להתמכר למרכולתו. לכן, טוען פרידמן, טראמפ עושה הכל בשתי דרכים כדי לשבור את ה"שכונה" הלאומית האמריקנית.
ראשית, טראמפ מנסה בצורה שיטתית להכפיש את מי שמפגינים אופי ואומץ, בכך שהוא מתייג אותם כמפסידנים וחלשלושים. זה בא לו בקלות, כי הוא עצמו חסר אופי ונעדר כל תחושה של אתיקה ונאמנות לאיש מלבדו. מבחינתו, פוליטיקה היא קרב דמים בו אתה מכפיש את יריביך – כולל במפלגתך – בשמות גנאי ובשקרים עד שאתה מסלק אותם מעל דרכך.
הוא החל את זה ב-2015 נגד ג'ון מקיין, שלא נשבר בחמש שנות שבי בווייטנאם: "תמכתי בו [בבחירות 2008], הוא הפסיד, ולא ממש אהבתי אותו אחרי זה, כי אני לא אוהב מפסידנים". המנחה, פרנק לונץ, הגיב: "אבל הוא גיבור מלחמה!" טראמפ, שהתחמק מגיוס לוויטנאם, השיב: "הוא לא גיבור מלחמה. הוא גיבור מלחמה כי נתפס. אני אוהב אנשים שלא נתפסים".