המילים החושפניות והנוקבות ביותר שסיימו את שנת העבודה של בית המשפט העליון של ארה"ב, באו (30.6.23) בפסקה האחרונה של פסק הדין האחרון. נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, הגן על החלטת הרוב השמרני (שישה מול שלושה) לבלום את תוכניתו של הנשיא ג'ו ביידן למחוק חובות סטודנטים, אך למעשה הגן על הרבה יותר מזה: הלגיטימיות של הכרעות בית המשפט – כותב וושינגטון פוסט. "לאחרונה נוצר הרגל מטריד בכמה מחוות הדעת [של השופטים], למתוח ביקורת על פסקי הדין איתם אין הכותבים מסכימים ולפיה מדובר בחריגה מהגבול הראוי של הרשות השופטת", כתב רוברטס. "איננו רואים את חילוקי הדעות הכנים הללו כזלזול [הדדי]. חשוב שלא לגרום לציבור לחשוב אחרת. פרשנות מוטעית שכזו תזיק הן לבית המשפט והן לארצנו". זו איננה אמירה משפטית אלא רגע בלתי צפוי של פגיעוּת: בקשה להבנה מצידו של נשיא למוד קרבות, המודאג מהצניחה ביוקרתו של בית המשפט בעיני הציבור לצד הביקורת הפנימית הקשה של הליברלים שבמיעוט. רוברטס להוט, אפילו נואש, לתאר את חילוקי הדעות בין עמיתיו כמחלוקות מנומסות בין בעלי דעות הגיוניות, אבל המיעוט אינו מוכן ליישר קו. אין לו שום עניין לתאר את המאבק על נשמתו של בית המשפט כמסיבת גן מנומסת. ראו כיצד פתחה השופטת אלנה קגן את דעת המיעוט בסוגיית ההלוואות: "בכל מובן שהוא, בית המשפט חורג ביום מתפקידו המוגזר והמוגבל בניהול ענייני ארצנו". ראו כיצד היא מסיימת: "מהעמוד הראשון ועד האחרון, חוות הדעת הזאת [של רוברטס] חורגת מדרישות הריסון השיפוטי". זה לא אישי, הוסיפה קגן, אבל "לאורך ההיסטוריה שופטי בית המשפט העליון השמיעו אזעקה כאשר בית המשפט חרג מסמכותו". קגן לא לבד. השופטת סוניה סוטומאיור כתבה בדעת המיעוט בפסק הדין שהתיר למעצב אתרים לסרב לשרת חתונות חד-מיניות: "היום, בפעם הראשונה בהיסטוריה, בית המשפט העניק לבית עסק הפתוח לציבור את הזכות החוקתית לסרב לשרת את המשתייכים לקבוצה מוגנת". יום לפני כן התקוטטו קלרנס תומס השמרן וקאנג'י בראון-ג'קסון הליברלית (שניהם שחורים) על ביטול האפליה המתקנת בקבלה למוסדות אקדמיים. תומס יצא נגד תפיסת עולמה "הגזעית המוטעית" של בראון-ג'קסון. היא השיבה: תומס מפגין "אובססיה למצפון גזעי, הרחוקה כרחוק מזרח ממערב מתפיסתי ההוליסטית ולפיה גזע עשוי להיות גורם המשפיע על קורות חייהם של המועמדים [לאוניברסיטאות]". החום תמיד עולה בסיומה של שנת המשפט, אך זה כבר נראה לגמרי אישי, מעיר הפוסט. זהו בית משפט הומוגני ומפולג כאחד. יש בו שישה שופטים שמרנים (מתוך תשעה), אך בעלי גישות שונות לשמרנות ולעיתים קרובות הם חלוקים בינם לבין עצמם. אשתקד בית המשפט נראה חסר פחד (במיוחד בביטול ההגנה החוקתית על הפלות); השנה הם דחו את כל שש הבקשות לשנות תקדימים. בית המשפט יצא מגדרו כאשר הסכים לשמוע מקרים תקדימיים וחרש תלמים בקרקע בתולה. אבל במובנים רבים, הוא עצר רגע לפני שיגרום נזקים ממשיים: השופטים חסמו את הרעיון לפיו המדינות יכולות לקבוע כרצונן את כל חוקי הבחירות, הותיר על-כנן את זכויות האינדיאנים בתחום האימוץ, התיר לממשל ביידן לקבוע סדרי עדיפות באכיפת חוקי ההגירה ובלם פגיעה בזכויות ההצבעה. קנה מידה אחד לשנה היוצאת: תומס מצא את עצמו במיעוט יותר מאשר סוטומאיור. קנה מידה שני: האגודה לזכויות האזרח סיימה עם 11 נצחונות לעומת שבעה הפסדים בתיקים בהם הייתה מעורבת; בשנה שעברה היא הפסידה ב-13 וניצחה רק בחמישה. "זה לא בית משפט נורמלי", אמר ביידן לאחר פסק הדין בנוגע לאפליה המתקנת. כעובדה היסטורית, הוא צודק: רוב מוצק שכזה לאחר הצדדים לא היה קרוב ל-100 שנה. אבל עדיין לא ברור מה המשמעות של ההרכב הזה. הלקח המרכזי של השנה היוצאת הוא שהשופטים השמרנים טרם גיבשו חזון משותף על עד כמה ומתי הם רוצים להיות תוקפניים במימוש כוחם.