הדרמה בקבוצת פוקס היא דוגמה קיצונית לאופן בו עלולות לסבול חברות בהן יש בעל שליטה – מניותיה ירדו ב-18% בחמש השנים האחרונות – אבל היא אינה היחידה, מציין קוהאן. כאשר קיימים שני סוגי מניות, כוח ההצבעה של המשפחה השלטת עולה לעיתים קרובות על בעלותה הכלכלית, מה שמוביל להתנהלות פיננסית טיפשית ואפילו ביזארית.
יש סיבה לכך שלפני 100 שנה הוכנס לחברות האמריקניות הרעיון של ניהול מקצועי. מנהל שכזה יוצר מרחק סביר בין בעלי המניות לבין ההנהלה, הנושאת באחריות כלפי מועצת המנהלים המייצגת את הבעלים. מנהלים מקצועיים מקבלים תשלום תמורת בחינה אובייקטיבית של בעיות וקבלת ההחלטות הטובות ביותר למחזיקי העניין – הבעלים, המלווים, הספקים והעובדים. זו אינה שיטה מושלמת, אבל היא הדרך המוכחת ליצירת עושר ממושך.
קוהאן מציע להשוות בין מרדוק לבין ג'יימי דימון, יו"ר ומנכ"ל ג'יי.פי מורגן-צ'ייס, או חואקין דואטו, יו"ר ומנכ"ל ג'ונסון אנד ג'ונסון. דימון מנהל את הבנק בצורה מקצועית, חסרות רגשות ומוצלחת; הוא רב-עוצמה, אבל לא יותר מדי; מועצת המנהלים יכולה לפטר אותו בכל רגע ומכל סיבה. כנ"ל לגבי דואטו. האם מישהו יכול להטיל אחריות כלשהי על מרדוק?
אפשרות אחת להשתלט על מרדוק היא אם סמארטמטיק תדרוש, כחלק מהסדר אפשרי, שינויים בממשל התאגידי של פוקס או אפילו יצירת תהליך לבחירת מנכ"ל שיכלול מועמדים מחוץ למשפחת מרדוק. סמארטמטיק, או אפילו התביעה שהגישו לאחרונה בעלי מניות בפוקס, יכולים לשכנע את פוקס – ובעקיפין את ניוז קורפ – לבטל את שני סוגי המניות.
קוהאן מסכם: למרדוק יש כוח מוחלט בשתי החברות זמן רב מדי. זה מסוכן בכל נסיבות שהן, ומטריד עוד יותר כאשר מדובר בגופי חדשות ארציים, בהם דיסאינפורמציה ושקרים הם המאפיין המרכזי. זה לא ישתנה אם משפחת מרדוק תשמר את כוחה המוחלט ושליטתה המוחלטת. עובדה זו לבדה מהווה סכנה נוספת לדמוקרטיה האמריקנית.