בשנת 2014 ביקר טום פרייס, אסטרטג קומודיטיס, ב"מבנה קטן ומצחיק" בדרום-מזרח סין. היה זה המחסן בו חברת הסחר המקומית פאניה החזיקה מלאי של גליום, גרמניום ואינדיום. המלאי הונח בפשטות בארגזים על מדפים, אך בחלק מן המחצבים היה זה רוב האספקה העולמית. שנה לאחר מכן סגרה ממשלת סין את פאניה והשתלטה על המלאי והמפעלים. בתחילת החודש (4.7.23) הודיעה סין היא תגביל את ייצוא הגליום והגרמניום, שהיא הספקית העולמית של 98% ו-60% מהם (בהתאמה). אקונומיסט מציין, ששתי המתכות מיוצרות בכמויות קטנות ויש להן ערך מסחרי נמוך, אך הן חיוניות בציוד צבאי, כולל לייזרים, מכ"מים ולוויני ריגול. ההחלטה מבליטה את העובדה שיש כתריסר מתכות חיוניות להרבה יותר מאשר "רק" צרכים כלכליים: ביטחון. משפחת המחצבים לשימוש צבאי קיימת מזה דורות רבים והיא התרחבה במהירות בזמן המלחמה הקרה. זמן רב לפני שהופיע בסוללות, קובלט נוסף בשנות ה-1950 לנשק חודר שריון בשל עמידותו בטמפרטורות גבוהות במיוחד. טיטניום התגלה כחומר גלם אידיאלי לכלי נשק, וכך גם טוּנְגֶסְטֶן. כמויות קטנות של בֶּרְלִיוּם, מעורבבות בנחושת, יצרו מוליכים מעולים לחשמל וחום. העוצמה של מחצבים אחרים התגלתה עשרות שנים מאוחר יותר, כאשר הטכנולוגיה הצבאית התקדמה. גליום מותקן בשבבים של מערכות תקשורת, רשתות סיבים אופטיים וחיישנים אוויריים. גרמניום משמש למערכות לראיית לילה. כמויות קטנות מאוד של ניוביום – 200 גרם לטון – הופכות פלדה לחזקה בהרבה והתערובת משמשת לייצור מנועי סילון. אינדיום נמצא בכל מסך של סמארטפון. למחצבים אלו יש כמה תכונות משותפות, מסביר אקונומיסט. ראשית, נדיר מאוד – אם בכלל – למצוא אותם בצורה טהורה; לרוב הם תוצר לוואי של מתכות אחרות. לכן, הפקתם יקרה, מצריכה טכנולוגיה מתקדמת, צורכת אנרגיה רבה ומזהמת. מאחר שהשוק העולמי קטן, חברות שהשקיעו בעבר בייצור יכולות לשמור על מחירים נמוכים ולזכות ביתרון תחרותי. בכל 13 המחצבים הצבאיים שבדק העיתון, שלוש המפיקות המובילות מחזיקות ביותר מ-60% מהתפוקה העולמית; סין הגדולה ביותר, ובפער משמעותי, בשמונה מתוכם. קונגו, מדינה מוכת בעיות, היא המובילה בשניים נוספים. ברזיל, מדינה אמינה יותר, מייצרת 90% מכמות הניוביום, אך שולחת את הרוב לסין. רבים מן המחצבים אינם ניתנים להחלפה בעתיד הקרוב. השילוב של ייצור ריכוזי, הפקה סבוכה ושימושים חיוניים, אומר שהסחר נעשה כמעט ללא תשומת לב. המחירים נמוכים מדי ומספר השותפים קטן מדי ולכן הסחר אינו מתבצע בבורסות ואין מחירים מדווחים; קונים-בכוח נאלצים להסתמך על הערכות. כל זה אומר, שיצירת שרשרות אספקה חדשות היא קשה במיוחד. ארה"ב משקיעה במפעלים בטקסס שאמורים להיחנך ב-2025,, לוחצת על קנדה ואוסטרליה להפיק יותר מתכות כאלה, ומנסה להדק עם הקשרים עם מדינות בהינדו-פסיפיק שטרם ניצלו מחצבים אלו. נכון לעכשיו, הצבא האמריקני פגיע לפחות עד 2030 לצמצום באספקה. לאירופה, יפן וקוריאה הדרומית עשויות להידרש עשרות שנים להשתחרר מהתלות בסין. אין זה אומר שהצבאות שלהם יסבלו בקרוב ממחסור במתכות היי-טק, אבל כנראה יצטרכו לרכוש אותן מארה"ב – במחיר שממילא ממריא בשל הצורך של האמריקנים ליצור מלאים. דרמת הגז מרוסיה אשתקד הפכה את אירופה לתלויה יותר בדלקים אמריקניים; כעת מצטרפת לכך התלות במתכות צבאיות.