מי שצפה בסרט "אופנהיימר" מן הסתם הבחין בדמותו של הפיזיקאי איזידור יצחק רבי, המהווה את קול המצפון של רוברט אופנהיימר. רבי לא התגורר בלוס אלמוס בזמן פרויקט מנהטן, אך אכן ביקר באתר ואף נכח בניסוי הראשון של הפצצה הגרעינית – מציין פרופ' פול קרוגמן בניו-יורק טיימס. מדוע רבי היה שם? הסרט מדבר על מעלותיו האתיות, אך האמת היא שהוא היה מעורב בפרויקט סודי אחר בעל חשיבות צבאית: מעבדת הקרינה של MIT, אשר פיתחה מכ"ם מתקדם. בפועל השפעתה על המלחמה הייתה גדולה עוד יותר מזו של הפצצה, שכן היא הפכה את המכ"ם הבריטי לכזה שהצוללות הגרמניות לא יכלו לגלות – רכיב מרכזי בנצחונן של בעלות הברית בקרב על האוקיינוס האטלנטי. במלחמת העולם השנייה היו עוד פיתוחים טכנולוגיים קריטיים, אשר התאפשרו לא בזכות עוצמתה הכלכלית של ארה"ב, אלא גם בזכות הפתיחות התרבותית והחברתית שלה ונכונותה לקבל פליטים ולהיעזר בהם – מדגיש קרוגמן. עובדות אלו מרתקות חובבי היסטוריה ויש להן חשיבות אקטואלית גם לפוליטיקה האמריקנית של ימינו וגם למלחמה באוקראינה. רבים בימין האמריקני מזהים גדולה לאומית עם עוצמה צבאית, וסבורים שעוצמה צבאית זהה להעמדת פנים מצ'ואיסטית. מובן שזה אידיוטי לחלוטין, טוען קרוגמן. מלחמות מצריכות כמובן אומץ ונחישות בל-ייאמנו מצד הלוחמים, אך לא זה מה שמעניק את הניצחון לאורך זמן, אלא יכולת ייצור ויצירתיות. ההיסטוריון פיליפס או'בריאן פותחו את ספרו How the war was Won במימרה שנחקקה בזיכרון: "במלחמת העולם השנייה לא היו קרבות מכריעים". אפילו הקרבות הקשים ביותר, כמו קרב קורסק, חיסלו לכל היותר את התוצרת של מספר שבועות בצד המפסיד. בעלות הברית ניצחו בזכות שליטתן תחילה בים ולאחר מכן באוויר – שליטה שהושגה במידה רבה בזכותם של אינטלקטואלים כמו רבי או מפצח הקודים אלן טיורינג. רבי ממש לא נראה כמו לוחם, וההומוסקסואליות של טיורינג רחוקה מאוד מהדימוי הימני של אמריקני. אוב'ריאן גם היה אחד הפרשנים הצבאיים היחידים שלא סברו שרוסיה תביס במהירות את אוקראינה. כעת הוא סבור שמתקפת-הנגד האוקראינית תצליח, וקרוגמן אומר שאפשר להבין את ההיגיון שלו. האוקראינים גילו במהירות שאינם יכולים לנהל בליצקריג ולפרוץ את הקווים הרוסיים ברכבים משוריינים. לכן הם נסוגו לטקטיקות הנראות כאילו נלקחו ממלחמת העולם הראשונה: מתקפות קטנות ואמיצות במיוחד שמטרתן לכבוש כמה מאות מטרים בכל פעם. מתחת לפני השטח, מה שמתחולל באמת הוא סוג של הקרב על האטלנטי. המתקפות הללו מאלצות את הרוסים להגיב וחושפות את השריון שלהם לעליונות האוקראינית בדמות טכנולוגיה מערבית המתוגברת בגאונות מקומית. אם האסטרטגיה הזאת עובדת, ההתקדמות האוקראינית הצנועה אינה קנה מידה טוב למצב האמיתי. אם האופטימיים צודקים, הסיפור האמיתי הוא ההרס ההדרגתי של העורף הרוסי – עמדות מכ"ם, קני ארטילריה, עמדות פיקוד וכן הלאה. מאפיין ראוי לציון של הקרב על האטלנטי היה שהתמונה התבהרה לכאורה בבת אחת, אבל כיום אנו יודעים שידן של בעלות הברית הייתה על העליונה במשך חודשים לפני שזינוק פתאומי באובדן הצוללות אילץ את הגרמנים להפסיק את ההתקפות. האם תהיה נקודת מפנה דומה באוקראינה? אני לא יודע, משיב קרוגמן. מה שכן ברור הוא, שהמלחמה הזאת – כמו כל המלחמות המודרניות – תוכרע יותר בידי פתוחי הדעת מאשר בידי אדירי האגרוף.