כוחותיו של בשאר אסד הלמו בשעה 02:00 לפנות בוקר. תושבי שכונת חותה שבדמשק שמעו רעש מוזר, כאילו מישהו פותח בקבוק פפסי. רבים חיפשו מקלט מתחת לאדמה, אבל גז הסארין, אשר שוגר בטילים על השכונה, היה כבד מן האוויר וחדר אל מתחת לפני הקרקע. למעלה מ-1,000 בני אדם נספו באותו לילה. היה זה ב-21.8.13, היום העקוב מדם ביותר במלחמת האזרחים בסוריה.
הנשיא ברק אובמה הגיב באזהרה תקיפה: "מבחינתנו קו אדום הוא כאשר אנחנו רואים שמזיזים נשק כימי או משתמשים בו. זה ישנה את המשוואה מבחינתי". עשר שנים מאוחר יותר, הקו האדום של אובמה נחשב לרגע מכונן בנשיאותו, מציין אקונומיסט. במקום להכות מיידית, הוא ביקש הצבעה בקונגרס ואז הסכים שלא לפעול, אם רוסיה תפקח על פירוקה של סוריה מנשק כימי.
מבקריו של אובמה טענו, כי הססנותו ריסקה את אמינותה של ארה"ב ושהתוצאות מורגשות עד היום. נשיא צרפת דאז, פרנסואה הולנד, אמר לאחרונה, כי ההשלכות היו חמורות במיוחד ביחסי רוסיה והמערב. אקונומיסט עצמו כתב בזמן אמת, כי אובמה אשם בחולשתו של המערב. אבל כעת הוא אומר, שיש מקום לבחינה מחדש. אין ספק שהשפעת המערב פחתה בעשור האחרון, אך מכה של טילי שיוט נגד אסד לא הייתה מונעת זאת; לא בטוח שהיא הייתה מונעת אפילו מתקפות גזים נוספות.
הקו האדום של אובמה הוא דוגמה מעניינת למדיניות שנולדה במקרה, הוחלפה בצורה מבריקה אבל נזכרת ככישלון היסטורי. הוא מעלה את השאלה עד כמה מנהיגים יכולים – או צריכים – להציב את האמינות במרכז תוכניותיהם. בצורה שאינה אופיינית לו, אובמה נגרר להצבת הקו האדום. הוא הדהים את יועציו כאשר, במסיבת עיתונאים ב-20.8.12, דיבר בצורה בלתי מתוכננת על התוצאות אם סוריה תשתמש בנשק כימי. רק אמצעי תקשורת מעטים דיווחו על כך, אולי משום שפקידים בממשל הסבירו בשקט שאין כוונה להתערב בסוריה.
זה היה מאוחר מדי. רבים בממשל האמריקני ובחו"ל, כולל בלונדון, רצו שארה"ב תשתמש בכוח צבאי כדי לבלום את הזוועות היום-יומיות שביצע אסד. אובמה עצמו האשים את אסד, בדצמבר 2012 ובמרס 2013, בשימוש בנשק כימי נגד בני עמו. בפעם הראשונה אמר שהדבר "לחלוטין לא מקובל", ובפעם השנייה – שמדובר ב"שינוי כללי המשחק". אבל שלושה שבועות לאחר חותה, הוא הכחיש לפתע: "לא אני הצבתי קו אדום. העולם הציב קו אדום".
