מחנה אוהלים קטן ניצב במקום בו קרס בניין בן שלוש קומות ברעידת האדמה העזה בטורקיה ובצפון סוריה בפברואר השנה. התושבים מכנים אותו "מחנה הנשכחים". באחד האוהלים – שהתחושה בו כמו של סאונה בחום היום – ישנים פטימה אל-מירי בת ה-61 ומשפחתה בת שבע הנפשות. ביתם בן הקומה האחת ניצב בסמוך, אך סדוק ובלתי ראוי למגורים. אל-מירי כבר אינה זוכרת כמה ארגוני סיוע הגיעו, צילמו את ההרס ועזבו. למשפחה אין כסף לתיקונים; העבודה – אם יש כזאת – מספיקה בקושי לתזונה. זהו מצבם של רבים בצפון סוריה, מדווח ניו-יורק טיימס. התמותה וההרס בצידו הטורקי של הגבול היו כבדים יותר; השיקום בסוריה מורכב יותר. 6,000 בני אדם נהרגו, 10,000 בניינים נהרסו ו-265,000 איש הפכו לחסרי בית. רעידת האדמה התחוללה לאחר 12 שנים של מלחמת אזרחים והיכתה באיזורים שבידי הממשלה ובידי המורדים, שחלקם זוכים לגיבוי טורקי. מיליונים מתושבי אזור הרעש הם פליטי מלחמה, שגם קודם לכן התגוררו באוהלים וחיו על תמיכה בינלאומית – ואז בא האסון. למרות כל אלו, אין תוכניות או מאמץ מתואם לשיקום. לאחרונה המצב החמיר עוד יותר: בחודש שעבר פקעה החלטת האו"ם שאפשרה העברת סיוע מטורקיה, וכעת רובו מצוי בסימן שאלה. השיקום נעשה כה בצורה נקודתית ואד-הוק: קצת בנייה מחדש של בתי ספר, מדרכות ושווקים וקצת תיקונים קלים בבתים. בגדול, קובע הטיימס, סוריה נותרה לבדה. הסיוע הבינלאומי נתקל מהרגע הראשון בקשיים שנבעו לא רק מן החלוקה הטריטוריאלית, אלא גם בכאלה שנבעו מן המלחמה: עיצומים על ממשל בשאר אסד, שאלות של זכויות קניין באזור בו רבים הם פליטים ומחוז הנשלט ברובו בידי מי שארה"ב מגדירה כארגון טרור. ארה"ב ומדינות אירופה – התורמות הגדולות ביותר לסוריה – מסרבות לממן את הבנייה מחדש של נזקי המלחמה בטרם יושג הסדר מדיני. ארגוני הסיוע טוענים, שאותה גישה התרחבה גם לנזקי רעידת האדמה והם נאלצים להיעזר בתורמים פרטיים. אחת הבעיות בצפון-מערב סוריה היא שחלק מן הבתים שייכים למשפחות שנמלטו מהאיזור, רובן כורדיות; במקומן נכנסו ערבים שברחו מיתר חלקי המדינה. כדי למנוע שינוי דמוגרפי כפוי, חלק מארגוני הסיוע נשארים בחוץ. רק 40% מתושביה הנוכחיים של העיר ג'ינדירס הם בני המקום; משפחת אל-מירי נמנית עליהם. תיקים ושקי מלט נערמים ברחובות השכונה כאשר התושבים מתקנים את הסדקים בקירות ואת הגגות שקרסו. חלקם נעזרו בארגוני סיוע, חלקם נטלו הלוואות, בודדים יכולים לממן זאת בעצמם.

איש אינו מדבר על בנייה מחדש

למרות שכאמור בית המשפחה עומד, אל-מירי מונעת מהם לישון בו מחשש לבטיחותם. מאות רעשי לוואי התחוללו באזור והם ממשיכים להרעיד אותו. אפילו כאשר האדמה יציבה, אל-מירי מדמיינת מדי פעם שרעש נוסף מתחולל והיא נמלטת החוצה. על דופן האוהל היא תלתה מפתחות כדי לראות מתי האדמה אכן נעה. המשפחה נרשמה לקבלת אוהל מארגון סיוע, אך הוא מעולם לא הגיעה. היא מתגוררת כעת באוהל שאול שבעליו רוצים אותו בחזרה; אל-מירי אומרת שאינה יודעת היכן המשפחה תישן אם אכן יאלצו להחזיר אותו. עבד אל-רחמן אל-האס ומשפחתו הגיעו לג'ינדירס ב-2019, לאחר שברחו ממעוז המורדים חרסטה שליד דמשק כאשר נכבש בידי כוחות הממשלה. ברעידת האדמה איבד אל-האס 36 מבני משפחתו, ובהם אשתו ושלושת ילדיהם; הוא ואחיו הם היחידים ששרדו. במשך חודשים הם התגוררו באוהל עם אלמנים נוספים ורווקים. לבסוף הוא החליט שאיננו יכול להמשיך להתאבל במחנה. לפני רעידת האדמה הייתה בבעלותו של אל-האס חנות כריכים קטנה, שנהרסה גם היא. כמה ארגוני סיוע החלו לשקם חנויות בשוק העירוני, אך דמי השכירות הם 200 דולר לחודש – שאינם בכיסו של אל-האס. הוא חזר למקום בו ניצבו חנותו וביתו, ולמרות שהבעלים לא חזר – הוא החל לבנותם מחדש. כעת הוא מפעיל חנות בשר קטנה, שנבנתה חלקית מן ההריסות. הוא ואחיו חיים באוהל סמוך, אותו רכשו ב-25 דולר. "מיד אחרי הרעש אנשים דיברו על בנייה מחדש. אבל הזמן עבר ואיש כבר אינו מדבר על זה", הוא אומר.