לפני שנה גרר מותה של מאשה אמיני בת ה-22, שהייתה במעצר בידי משטרת המוסר האירנית, גל של מחאות ברחבי המדינה אותו הובילו נשים וצעירים. הגל הזה זעזע את יסודות הרפובליקה האיסלאמית: שלטון הדת, הפרדה מגדרית ומדינת משטרה. בסופו של יום, המחאה המפוזרת והבלתי-מאורגנת לא הייתה בת תחרות לשיטה הסמכותנית: מנהיגי הדת ריסקו אותה באכזריות ולאחרונה אף החמירו את הפיקוח שהוביל להתעוררותה.
השנה שעברה העניקה לעולם הצצה אל הזעם המבעבע מתחת לפני השטח של חברה מדוכאת ותיעוד של אכזריות הממשלה – כמו גם אל יכולת העמידה של המשטר ואל מגבלות יכולתו של העולם להטיל אחריות, כותב וושינגטון פוסט.
הניתוח שלאחר המוות בגופתה של אמיני קבע, שהיא מתה ב-16.9.22 בשל מחלות רקע – ולא, כפי שטענו משפחתה ופעילי זכויות אדם, ממכות השוטרים. היא נכלאה בטענה שהפרה את חוק הלבוש בכך שנמנעה מחבישת החיג'אב. שתי העיתונאיות שחשפו את הסיפור עודן כלואות ועומדות לדין על בגידה. בשבועות האחרונים פיטרו ואסרו השלטונות מורים, מוזיקאים ופעילים בשל תמיכתם במחאה; איימו לעצור מחדש 20,000 מפגינים ששוחררו; ועצרו בני משפחה של מפגינים שנהרגו בידי כוחות הביטחון.
אולם, טהרן לא יצאה מן המחאה בלא פגע – אומרים פרשנים, פעילי זכויות אדם ואירנים מן השורה, שרבים מהם רק מחכים לניצוץ הבא. בעוד חלק מן הנשים ממשיכות להפר את המגבלות החברתיות, אנשי השלטון חלוקים ביניהם והקרקע מוכשרת לעימות הבא.
הסרת החיג'אב ושריפתו בידי נשים הפכה לסמל מחאה בולט בימים הראשונים של ההפגנות, אך זהו רק סמל אחד מני רבים למה שהפך להתקוממות נגד מדינת המשטרה. מותה של אמיני קיבץ יחדיו גברים ונשים, מעמדות וקבוצות אתניות סביב הססמה הכורדית "נשים, חיים, חרות". הממשלה הגיבה – כדרכה – בדיכוי רב-עוצמה, במיוחד בצפון-מערב הכורדי ממנו הגיעה אמיני ובו ההפגנות היו הנרחבות ביותר.
המנהיג העליון, עלי חמנאי, טען שהמפגינים הם "מסיתים" ו"פושעים" הנתמכים בידי מעצמות זרות, ושיבח את כוחות הביטחון המקומיים אשר "הקריבו את חייהם כדי להגן על הציבור מפני מחוללי המהומות". בהובלתם של משמרות המהפכה, הרגו כוחות הביטחון למעלה מ-500 מפגינים בתוך חצי שנה, רבבות נכלאו ושבעה הוצאו להורג אחרי משפטי ראווה.
אבל בעוד הדיכוי ברחובות היה תופעה מוכרת, מה שהתרחש לאחר מכן היה בעייתי יותר מבחינת המשטר – טוען הפוסט – שכן המחאה גררה סדקים בקרב השמרנים והקיצוניים שבשלטון. חלקם קראו להקל במגבלות הבלתי פופולריות, כגון חובת החיג'אב, כדי לפייס את הציבור תוך שימור השיטה הכוללת; אחרים אומרים שוויתור על מקצת הוא ויתור על הכל.
