בפגישות פרטיות במרתף הקפיטול הרפובליקנים צעקו זה על זה, ובפומבי החליפו כינויי גנאי. הם היו מפולגים עד יאוש. תקציב המשך לשבוע? לשבועיים? לחודש? תקרת הוצאה של 1.47 או 1.56 טריליון דולר? ומה לגבי הגבול? הם לא יכלו להגיע להסכמה באף נושא. גץ ובן בישופ יצאו מהפגישה, בוב גוד עזב אותה בצעקות על מק'ארתי, מרג'רי טיילור-גרין [כולם מהימין הקיצוני בסיעה] אמרה שמגיעה לוושינגטון להיסגר כעונש על מגבלות הקורונה, אפילו ג'ורג' סנטוס [שפברק את רוב קורות החיים שלו] לא יכול היה לשקר לגבי התוהו ובוהו. המצב לא השתפר בשבת בבוקר (30.9.23), כאשר חלק מחברי הסיעה נפגשו עם המצליף, טום אֶמֶר, שטען שאין להם רוב לתקציב המשך כלשהו. לשיטתו, הם יצטרכו לסגור את הממשל ולהעביר כמה חוקים נקודתיים – למשל: לשלם לחיילים ולהאריך את ביטוח השטפונות – כדי להמתיק את הגלולה. ואז, פתאום, מק'ארתי הפך למבוגר. לפתע הוא גילה את האור: אין דרך לרצות את הקיצוניים בסיעתו. ההבנה הזאת לא באה רגע אחד מוקדם מדי, כי חוסר האונים שלו הביך אפילו את חברי סיעתו. אחרי שמונה חודשים וכמה שעות לפני השבתה, מק'ארתי הציג תוכנית – ולא יכול היה לעשות זאת רע יותר, טוען מילבנק. בתחילת השנה קבעו הרפובליקנים, עם הרבה רעש וחצוצרות, שיש להפיץ כל הצעת חוק לפחות 72 שעות לפני ההצבעה; את זאת הם הפיצו כמה דקות לפני שהעלו אותה לדיון במליאה. הדמוקרטים משכו זמן בעוד אנשי צוותם סורקים את ההצעה. כדי להוסיף לתוהו ובוהו, הציר הדמוקרטי ג'מאל בואמן הפעיל בכוונה את אזעקת האש באחד מבנייני המשרדים של הקונגרס; הוא נתפס במצלמות האבטחה וכנראה ייענש. מיד לאחר ההצבעה, היו אלו 90 הרפובליקנים המתנגדים שהשמיעו אזעקה. אנדי ביגס התלונן ש"מק'ארתי התייצב לצד 209 דמוקרטים" בעד תקציב דמוקרטי ושאל את עוקביו ברשתות החברתיות האם יש להדיחו. גץ היה ערוך ומזומן להשיב בו במקום: מיד לאחר ההצבעה הוא ביקש את רשות הדיבור כדי להציע להדיח את מק'ארתי. אולם, יו"ר הישיבה, סטיב וומאק, הודיע שהישיבה ננעלה עד יום שני (2.10.23) והעניק למק'ארתי לפחות עוד 48 שעות. ייתכן שהוא יצליח להגיע לעסקה עם הדמוקרטים כדי להישאר היו"ר, אבל לארה"ב מגיע משהו הרבה יותר טוב מאשר כהונתו הכאוטית ורצופת המשברים – מסיים מילבנק.
|