2023 מסתיימת עם עימותים באפריקה, המזרח התיכון ואוקראינה – נפיצים בפני עצמם. הוסיפו להם את הבחירות בארה"ב, ו-2024 מבטיחה להיות השנה בה הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם השנייה ישרוד או יקרוס – טוען עורך חדשות החוץ של אקונומיסט, פטריק פוליס, ב-The .World Ahead 2024 העשור הנוכחי נדון להיות מסוכן. חלקו של המערב בתוצר העולמי ירד אל מתחת ל-50% לראשונה מאז המאה ה-19. מדינות כמו הודו וטורקיה מאמינות שהמוסדות הבינלאומיים שנוצרו לאחר 1945 אינם משקפים את דאגותיהן; סין ורוסיה רוצות להפיל אותם. למרות שהמשק האמריקני עודנו המוביל, הדומיננטיות שלו חלפה. בני בריתו באירופה ויפן מצויים בירידה כלכלית. תמיכתו של מעמד הביניים האמריקני בתפקידה העולמי של ארה"ב יורדת, והבדלנים מתרבים במפלגה הרפובליקנית. בתחילת 2023 הסתגלה ארה"ב למציאות הזאת, עם מדיניות חוץ יותר בררנית ואפילו אנוכית: החזרת ייצור מסין הביתה, בריתות באירופה ובאוקיינוס השקט, הרחבת נאט"ו, שמירת אוקראינה בחיים – ושימוש באמברגו על טכנולוגיה ואנרגיה כדי להחליש יריבים. אבל הדינמיקה השלטת כעת היא חוסר יציבות, לצד פופוליזם, התערבות במשקים וגלובליזציה משתנה. התוצאה היא שלושה איומים ב-2024, מסביר פוליס. הראשון: מרחב גדל בו המעצמות והמוסדות העולמיים אינם נחשבים. אפשר ללכת 6,000 ק"מ מהים האדום לאוקיינוס האטלנטי ולעבור שש מדינות אפריקניות בהן התחוללו הפיכות בשלוש השנים האחרונות. שלוחיה של אירן פורחים במזרח התיכון. השטח הזה עלול להתרחב בשנה הבאה באפריקה ובאגפיה של רוסיה. השני: משולש של צרות בדמות סין, אירן ורוסיה. יש להן הרבה פחות במשותף מאשר לבעלות הברית במערב, אבל האינטרסים שלהן משתלבים: כולן רוצות לחתור תחת הלגיטימיות של ארה"ב ולחמוק מעיצומים. סין קונה נפט אירני ורוסי; שלושתן לא גינו את מתקפת חמאס והפלישה לאוקראינה; הן מרחיבות את שיתוף הפעולה ביניהן למגזרי הביטחון והטכנולוגיה. בשנה הבאה יראה העולם עד כמה מועדון זה ירחיק לכת. השלישי: השבירות של הקואליציה המערבית. התגובה לפלישה לאוקראינה הייתה אחדות מדהימה, אך כעת נראים בה סדקים והרפובליקנים חלוקים בשאלת המשך הסיוע. מתקפתה של ישראל בעזה גורמת למחלוקות בין האיחוד האירופי לארה"ב. והאם אירופה תצטרף לארה"ב אם יהיה צורך להילחם על הגנת טייוואן? אופן התממשותם של איומים אלה ב-2024 תלוי חלקית בביצועיהם של המתחרים הסמכותניים. המשטרים במוסקבה, בייג'ינג וטהרן גם ניצבים בפני איומים דומים: קשיים כלכליים והישענות על דיכוי. ולדימיר פוטין התמודד השנה עם נסיון הפיכה; עלי חמנאי בן 84 ואין לו יורש ברור; שי ג'ינפינג נשען על טיהורים. כל זה מעמיד בסימן שאלה את טענתם להצבת מודל חילופי שאחרים יכולים לאמץ. אבל הבחירות בארה"ב הן המפתח, סבור פוליס. נשיא בדלן לא יפרוש בן לילה מבריתות, אבל ייבחן מהר מאוד: למשל אם סין "תבדוק" ספינות במיצרי טייוואן או אם רוסיה "תפרש מחדש" את גבולותיה. אם מחויבותה של ארה"ב תתפוגג, אירופה תתייצב לצידה של אוקראינה אך תתקשה להפגין שרירים כספיים או צבאיים. בעלות הברית באסיה יפייסו את סין ויגבירו את הגנתן. מעצמות בינוניות כמו קוריאה הדרומית וסעודיה עשויות לחשוק בנשק גרעיני. אם ארה"ב תבחר בנשיא שפניו כלפי חוץ, רוב העולם ישחרר אנחת רווחה. אבל ארה"ב ניצבת בפני משימה ממושכת של ייצוב ולאחר מכן חידוש מערכת הסחר והביטחון הבינלאומית: הרחבת האיחוד האירופי, העמקת שיתוף הפעולה עם הודו, פתרון שתי המדינות לישראל ולפלשתינים. אולי יום אחד היסטוריונים ידברו על הסדר העולמי שאחרי 2025.