כדורגל הוא משחק בו "22 איש רודפים אחרי כדור במשך 90 דקות ובסוף גרמניה תמיד מנצחת", הגדיר הכדורגלן האנגלי גארי ליניקר. במשך עשרות שנים כך נראתה גם הדינמיקה של האיחוד האירופי: כל המדינות רדפו אחרי פשרה ובסוף הסכימו למה שקבעו גרמניה וצרפת. אבל מול המשברים הנוכחיים, המודל הרבה יותר נזיל – מתאר אקונומיסט.
הקורונה והמלחמה באוקראינה שינו את המאזן. ההגנה וההתרחבות מזרחה נעו משולי הבמה אל מרכזה, תוך התחזקות מעמד שכנותיה של אוקראינה במרכז היבשת. עלייתה של סין וסכנת שובו של הטראמפיזם גרמו לאירופה לחשוב מחדש על הסדריה הכלכליים. משבר האקלים הגביר את הצורך בפעולה משותפת. מפינלנד ועד צרפת, פופוליסטים בימין הקיצוני צוברים השפעה לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי בחודש יוני.
אולף שולץ לא ירש את מקומה של אנגלה מרקל כמנהיג הבלתי-מעורער של האיחוד. רבים נושאים את עיניהם לעבר עמנואל מקרון, בראשם הוא עצמו, אך יש לו בעיות פנימיות שהובילו אותו השבוע לפטר את ראש ממשלתו, אליזבת בורן, וכהונתו מסתיימת ב-2027. לגרמניה וצרפת יש עוצמה שאין דומה לה כאשר הן מתואמות, אבל זה קורה לעיתים רחוקות.
בלא מנהיגות ברורה, הקול המוביל תלוי בנושא בו מדובר. קחו לדוגמה את הביטחון: גרמניה הייתה תלויה בגז הרוסי וצבאה היה חלש, בעוד הפלישה לאוקראינה הגבירה את משקלן של פולין והמדינות הבלטיות (ליטא, לטביה ואסטוניה). השפעתן באה לידי ביטוי במימון האירופי לרכישת נשק עבור אוקראינה ובהרחבת האיחוד, כולל האצת צירופה של אוקראינה. אם וכאשר האיחוד ימנה 36 מדינות – וזה יצריך שנים רבות – מרכז הכובד שלו ינוע מזרחה. במבט רחב יותר, מדינות מרכז היבשת יכולות להדוף כעת רעיונות המגיעים ממערבה, ובראשם השאיפה ל"אוטונומיה אסטרטגית" מול ארה"ב.
עם זאת, קולן של מדינות המרכז כמעט ואינו נשמע כאשר מדובר בנושאים אחרים. כאשר עסקינן בכלכלה, אירופה חושבת בצרפתית יותר מאשר אי-פעם, שכן קריאתו של מקרון ל"אוטונומיה אסטרטגית" בתחום זה מדויקת יותר. חוסר אמון ארוך שנים בגלובליזציה וחששות מפני פגיעה בשרשרת האספקה גורמים לצרפת לקרוא ליבשת להיות יותר תלויה בעצמה. המתח בין ארה"ב לסין וסכנת שובו של דונלד טראמפ גרמו לאירופים להטות אוזן.
מקרון טען שאירופה נוהגת בתמימות כאשר היא פותחת לכל את שווקיה, בעוד מתחרותיה לא עושות זאת. הכללים שאסרו סבסוד ממשלתי הוקלו בזמן הקורונה ונותרו כך. הרעיון הצרפתי של מדיניות תעשייתית מאוחדת הפך מטאבו לגישה מקובלת. צרפת ממלאת את החלל שהותירה אחריה בריטניה, ומי שמתנגדים לתוכניותיה – כמו דנמרק, הולנד ואירלנד – יכולים לכל היותר לעכב אותן אך לא לטרפד אותן.
