אתה תושב ונצואלה ומבקש להימלט מהרודנות המושחתת של ניקולס מדורו לארה"ב. אין לך סיכוי לקבל גרין קארד ואין לך משפחה בארה"ב. אתה יכול לנסות להסתנן דרך ריו גרנדה שבמקסיקו, כמו 600,000 אחרים בשנה שעברה. או שאתה יכול לומר לשומר בגבול שאתה מבקש מקלט מדיני; רוב הסיכויים שתשוחרר ותצטווה להתייצב בבית המשפט בעוד כמה חודשים להליך שיימשך שנים. ברוך הבא לאמריקה. בנובמבר שעבר חצו 250,000 איש את הגבול הדרומי של ארה"ב. זינוק זה, והתפיסה לפיה הגבול פרוץ לרווחה, הוא נטל פוליטי ענק לג'ו ביידן – קובע אקונומיסט. רק 27% מהאמריקנים תומכים במדיניותו בנושא ההגירה; למעלה מכפליים סומכים על דונלד טראמפ בנושא זה. העובדה שהבעיה עלולה לעלות לו בבחירות רק מסבכת את פתרונה. הניסיון להגיע להסכם על סיוע לאוקראינה תמורת הקשחת המדיניות בגבול נגרר חודשים. ראשי הסיעות בסנאט אומרים שההסכם קרוב, אבל חלק מהרפובליקנים – כולל טראמפ – רוצים שהכאוס יגבר ככלי נגד ביידן. מספר גורמים מסבירים את הזינוק בהסתננות: אלימות וחוסר יציבות ברחבי העולם; משרות פנויות רבות בארה"ב; ההנחה המדויקת שממשל ביידן יותר מסביר פנים מאשר קודמו; הקושי להיכנס בצורה חוקית; והיד הרכה כלפי המסתננים. עשרות שנים של הזנחה ומפלגתיות פגעו קשות במערכת ההגירה, ויצרו מצב בו בקשת מקלט (גם אם על בסיס טענות כוזבות) היא הדרך הטובה ביותר להיכנס לארה"ב. טראמפ חידד את הפוליטיקה של ההגירה. כאשר נכנס למרוץ ב-2015, מספר המהגרים היה הנמוך ביותר מאז 1971 – מה שכמובן לא הפריע לו לטעון שהם מסכנים את אורח החיים האמריקני ומייבאים פשעים, סמים ואונס. ב-2019 זינק מספר המסתננים, וטראמפ הורה לעצור אותם בהמוניהם; בשלב מסוים היו 57,000 איש במעצר. הגל היה כה עצום, עד שאפילו הוא שחרר מיידית רבע מהמהגרים עד להתייצבותם בבית המשפט. ביידן הוריד את מספר העצורים ל-38,000, ממשלו מכוון את המסתננים לנקודות מעבר מסודרות ורובם מורשים להיכנס לשנה-שנתיים; רוב מי שנתפסים במקומות אחרים מגורשים מיד. כך לפחות זה אמור לעבוד; בפועל, רובם מורשים להיכנס לארה"ב וכך מספרם עולה על זה של הנכנסים בצורה מסודרת. לאחר מכן הם נכנסים להליך בקשת המקלט ובשל חוסר רצונו של ביידן לכלוא אותם – 70% מהם נשלחים לדרכם.