כאשר דווייט אייזנהאואר שקל בשלהי 1954 האם להתמודד לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב, הוא היה מודאג בעיקר מנתון אחד: גילו. הוא היה אז בן 64. השנה יבחרו האמריקנים בין הנשיא המכהן בן 82 לבין קודמו בן ה-78. סוגיית הגיל חזרה לכותרות עם הדוח של התובע המיוחד בפרשת המסמכים המסווגים של ג'ו ביידן, אשר ציין שיש לו בעיות זיכרון משמעותיות.
בשבוע שעבר גם התייחס ביידן למנהיגים אירופיים מתים כאילו הם עודם בתפקיד, ואת נשיא מצרים כינה "נשיא מקסיקו". דונלד טראמפ מיהר כמובן לקבוע שביידן "סנילי מכדי להיות נשיא", אבל יש לו מעידות משמעותיות משלו: בשבועות האחרונים הוא בלבל בין מנהיגי טורקיה והונגריה, אמר שניצח את ברק אובמה (ולא את הילרי קלינטון) ונקב שוב ושוב בשמה של ניקי היילי במקום ננסי פלוסי.
מבחינה פוליטית, הגיל מכביד על ביידן יותר מאשר על טראמפ – מציין ניו-יורק טיימס – אולי משום שניכר שהוא מתקשה בהליכה. עם זאת, בניגוד לטראמפ – ביידן מתאמן בצורה סדירה והסכים שהגיל הוא שאלה לגיטימית, אם כי הגיב בכעס רב על הערותיו של התובע המיוחד, רוברט הוּר. הוא ועוזריו מתעקשים שמצבו הבריאותי – הגופני והנפשי – מצוין.
"למדינה מגיע דיון רציני על הנושא", אומר ההיסטוריון ג'ונתן דרמן, מחברו של ספר על בעיות הבריאות של פרנקלין רוזוולט – אבל שני המועמדים לא ממש נלהבים לכך. שניהם פרסמו דוחות רפואיים ולפיהם מצבם טוב, אך שניהם נמנעו מלענות בפירוט על שאלות; בניגוד לנשיאים קודמים, ביידן אינו מעניק לתקשורת גישה לרופא הבית הלבן. גם אם מניחים ששניהם כשירים לנשיאות נכון להיום, קשה יותר לבוחרים להעריך מה יקרה בעוד חמש שנים – מדגיש הטיימס.
שאלה קשה באמת תהיה מה יקרה אם הנשיא לא יהיה כשיר מבחינה בריאותית, אך יסרב או לא יהיה מסוגל לפרוש. התיקון ה-25 לחוקה אמור לאפשר להעבירו מהתפקיד, אבל הוא סבוך מבחינה פוליטית: סגן הנשיא ורוב השרים – החייבים את תפקידיהם לנשיא – צריכים לקבוע את חוסר כשירותו. הנשיא מצידו יכול לערער לקונגרס, שם דרוש רוב של שני שלישים בשני הבתים כדי לאשר את הרחקתו הזמנית או התמידית. אפשרות חילופית היא שהקונגרס יקים צוות מומחים שיקבע האם הנשיא כשיר, אך אין לכך תקדים.
הסוגיה עלתה בכמה צורות בהיסטוריה האמריקנית. ג'יימס גרפילד נורה ב-1881 והיה פצוע אנוש במשך 80 יום לפני שמת מפצעיו. רונלד רייגן היה מאושפז במשך שבועיים לאחר התנקשות בדיוק 100 שנה מאוחר יותר. אייזנהאואר עבר התקף לב, ניתוח ושבץ קל, אם כי השלים את כהונתו השנייה. הוא מנע מיועציו להסתיר את מצבו, אשר לא מנע ממנו ניצחון מוחץ ב-1956, והחשיפה תרמה להגברת המודעות לטיפולים מודרניים.
רוזוולט צריך היה לשכנע את האומה ב-1932 שהוא מתאים לנשיאות למרות ששתי רגליו היו משותקות בשל שיתוק ילדים. דרמן טוען שהמחלה הפכה את רוזוולט למנהיג טוב יותר, אמפטי יותר ונחוש יותר. אבל כאשר התמודד בפעם הרביעית ב-1944, הוא היה כה מותש – עד שרופאו לא האמין שישרוד את הקדנציה הבאה; והוא אכן מת שלושה חודשים לאחר ההשבעה. "לאור מה שאנחנו יודעים כיום, קשה להגן על החלטתו להתמודד", אומר דרמן.
