מגמות אלו לא משפיעות בצורה זהה על כל האמריקנים, אלא פוגעות בצורה בלתי פרופורציונלית בשחורים ובהיספנים – מה שמסביר מדוע הרפובליקנים מתחזקים במעוזים דמוקרטיים אלה. גם לגאוגרפיה יש תפקיד חשוב: בחלקים מסוימים של ארה"ב – במיוחד באיזורים הכפריים – התושבים מרגישים שנותרו מחוץ להבטחה של כלכלת ההיי-טק. גם אם מצבם הכלכלי טוב, הם חוששים לעתידן הפיננסי של קהילותיהם ומאשימים את הכלכלה. המערכת הפוליטית אמורה לשפר את המצב, אבל בפועל אמריקנים רבים סבורים שהפוליטיקאים כמי שאינם יכולים או אינם רוצים לעשות דבר כדי לסייע להם – מציינים קריימר וכהן. רבים רואים את וושינגטון כשטופת חילוקי דעות פוליטיים בנושאים שאינם משפיעים על חייהם, ואת הפוליטיקאים כמו שדואגים למפלגותיהם ולא לציבור. לכן, אין זה מפתיע שכה רבים כה פסימיים כלפי מה שנראה כמשק חזק. מה מפחית את הלחץ? היכולת לצבור חסכונות, משיבים קריימר וכהן. עובדים בעלי שכר נמוך גילו שהאינפלציה חיסלה את העלאות השכר שקיבלו. מחירי הדיור, הבריאות ומעונות הילדים יכולים לחסל בקלות גם חסכונות נכבדים. בלא רשת ביטחון ממשית, האיום של עלויות אלה ימשיך לגרום לאמריקנים רבים להרגיש בלתי יציבים, בלתי בטוחים ובלתי מרוצים מהכלכלה. נקודת פתיחה מועילה תהיה להתמודד עם הנקודות בהן הטבות נעלמות. ככל שמשקי בית מרוויחים יותר, הם עלולים לגלות לפתע שאינם זכאים להטבות שהיו יכולות לסייע להם ליצור מספיק עושר כדי שלא יזדקקו לסיוע ממשלתי. בקנזס, למשל, משפחה בת ארבע נפשות זכאית לתוכנית הבריאות הממשלתית Medicaid אם הכנסתה השנתית היא עד 39,900 דולר; תוספת של דולר בודד גורמת לכך שעליה לשאת בעצמה בעלויות הרפואיות. חסמים דומים קיימים בסיוע למעונות יום, דיור ומזון. ביטולם יאפשר למיליוני משקי בית להגיע לתחושה של יציבות. קריימר וכהן מסכמים: האמריקנים שהקשבנו להם רוצים יכולת התאוששות, כך שיוכלו להרגיש שהם שולטים בחייהם ושקולם נשמע בקביעת הכיוון של קהילתם וארצם. הם רוצים שיטה שממוקדת פחות בביצועיו של המשק ויותר במצבם של האמריקנים. כפי שאמר אחד מתושביו יוסטון: "אנחנו כל כך נמוך בשרשרת המזון הכלכלית, עד שאין לנו כלום. עושה רושם שאין חשיבות לקולנו". אבל יש לו חשיבות ויתר האמריקנים צריכים להאזין.