הכלכלה האמריקנית חייב לעורר השתאות. עד לפני זמן לא רב ההערכה הייתה שהיא עומדת על סף מיתון, אבל את 2023 סיימה עם צמיחה של 3% - אחת השנים המוצלחות במאה הנוכחית. וזה נמשך: ההערכה הנוכחית לצמיחה ברבעון הראשון היא 2%, כפליים מההערכה הקודמת. האבטלה עומדת בסביבות 4% מזה 25 חודשים, הרצף הארוך ביותר מזה 50 שנה. מאז 2019 צמח המשק האמריקני ב-8%, כפליים מאשר בגוש האירו ופי עשרה מאשר ביפן. הצמיחה מדהימה עוד יותר כאשר מביאים בחשבון את כל מה שיכול היה לחסל אותה, סבור אקונומיסט: הזינוק בריבית, הקורונה, מלחמת הסחר עם סין, שינויי האקלים, המלחמות באוקראינה ובעזה. האם היא יכולה להימשך? הסכנות עודן שרירות וקיימות. ככל שהריבית הגבוהה תימשך זמן רב יותר, הנזק ממנה עלול להיות כבד יותר, ונראה שהיא לא תתחיל לרדת לפני יוני. למתחים הגיאו-פוליטיים יהיה מחיר כלכלי. אבל הסיכון הגדול ביותר הוא הבחירות לנשיאות, כי התוכניות של ג'ו ביידן ודונלד טראמפ כאחד מעמידות אותה בסכנה. כדי להבין זאת, מסביר אקונומיסט, יש לבחון מה עומד מאחורי הביצועים המרשימים של המשק האמריקני. גורם מפתח הוא מענקי הקורונה הנדיבים, שעם 26% מהתוצר הגיעו לכפליים מן הממוצע במדינות העשירות. הם האיצו את האינפלציה, אבל גם הבטיחו צמיחה מהירה; הצרכנים טרם הוציאו את כל הכסף שקיבלו אז. הממשלה המשיכה ללוות, הגרעון הגיע ל-8% תוצר והצריכה נמשכה למרות העלייה בריבית. הביקוש הגובר התקבל בידי היצע גדל. מספר העובדים בארה"ב גבוה כיום ב-4% מאשר בסוף 2019, בעיקר תודות להגירה אשר מנוצלת בצורה פרודוקטיבית. שוק העבודה האמריקני הגמיש הקל על המשק להסתגל במהירות לעולם המשתנה. לצד זאת, המשק הפנימי הענק מעודד יזמות – כך שהתלות בסחר החוץ קטנה מאשר במדינות עשירות אחרות. מאחר שארה"ב מייצאת יותר אנרגיה משהיא מייבאת, היא לא סבלה מעליית המחירים שפגעה באירופה. הבעיה עם כל הרכיבים הללו היא שאי-אפשר להמשיך להסתמך עליהם. הזרמת כסף נוספת למשק איננה בת-קיימא. ההוצאה השנה בסעיף הריבית תהיה גדולה מאשר על ביטחון, ונטילת הלוואות נוספות תמשכן את העתיד. במקביל, האינסטינקטים הפופוליסטיים והפרוטקציוניסטיים הן של ביידן והן של טראמפ רק יפגעו בפוטנציאל הצמיחה. ההזרמות הגדולות הסתירו את הנזק בקדנציות הראשונות שלהם, אך יהיה זה בלתי אפשרי בקדנציה השנייה. את הסכנה הגדולה יותר מציב טראמפ, המדבר על מכס רוחבי בשיעור 10%; כמה מיועציו אף רואים בכך רק את נקודת המוצא. מדובר בהכפלה פי שלושה של הנטל על טובין מיובאים, אשר תאיץ את האינפלציה ותייקר חומרי גלם. הוא גם הבטיח גירוש המוני של מהגרים, שמעבר ליעד ההגיוני של הבטחת הגבול. יהיה זה סיכון לאספקת כוח האדם, שכן ב-2021 היו 10.5 מיליון המהגרים 5% משוק העבודה בארה"ב. טראמפ גם יאיים על עצמאות הפדרל ריזרב, ואם הגרעון יגדל – שכן טראמפ מבטיח עוד קיצוצי מס – הדבר עלול לאיים על יציבות המקרו האמריקנית. קדנציה שנייה של ביידן תהיה רחוקה מאסונות שכאלה: הוא אפשר ל"פד" להיאבק באינפלציה ורוצה להעלות מיסים כדי להקטין את הגרעון. אבל גם הוא לאומני מבחינה כלכלית: בנאום מצב האומה הבטיח למעשה פרוטקציוניזם כאשר התחייב שממשלו ירכוש תוצרת ארה"ב, ויצר את הרושם שהוא רוצה לפקח על כל המחירים – החל מחטיפים וכלה בבתים. הן ביידן והן טראמפ שוגים בנוסטלגיה לשנות ה-1950 וה-1960, ומצדיקים את תוכניותיהם בטענה שהמשק חלש יותר מפי שהוא באמת. טראמפ סבור שהסחר וההגירה גרמו לארה"ב להיות ענייה יותר; ביידן מפגין חוסר אמון עמוק בעסקים הגדולים. את חוזקתה של ארה"ב הם מייחסים בטעות להתערבויות שלהם, בעוד בפועל הם מתרחקים מהשוק החופשי שהוא-הוא מקור העושר של ארצם. ארה"ב פרחה בזכות היזמות והגמישות של החברות והעובדים. אם הנשיא הבא לא יכיר בכך, השקיעה בוא תבוא.