לשכתו של סטיבן ברייר בבית המשפט העליון של ארה"ב אינה הדורה כפי שהייתה כאשר כיהן בו, אם כי היא בהחלט נאה. בראיונות קודמים עם ניו-יורק טיימס הוא היה זהיר; הפעם ברייר דיבר במישרין ואמר שבכוונתו להתריע לגבי הכיוון אליו הולך בית המשפט. "משהו חשוב קורה". בית המשפט פנה לכיוון הלא-נכון, אך לא מאוחר מכדי שיחזור בו. ברייר התראיין לרגל פרסום ספרו Reading the Constitution: Why I Chose Pragmatism, Not Textualism בשבוע הבא – בדיוק ביום בו ידון בית המשפט בשאלת השימוש בגלולות הפלה. הספר מקדיש מקום רב להלכת דובס, אשר בשנת 2022 ביטלה את ההגנה החוקתית על הפלות. ברייר, שהיה בדעת מיעוט, טוען שהרוב היה תמים להפליא כאשר אמר שהוא מחזיר את שאלת ההפלות לדרג הפוליטי. "זה לא יקרה", כותב ברייר, ובראיון הוא ברור עוד יותר: "יש יותר מדי שאלות. האם הם באמת יתנו לנשים למות משום שימנעו הפלות מצילות חיים? באמת, איש לא יעשה את זה והם לא יעשו את זה. יהיו עשרות שאלות כאלה". הספר ביקורתי במיוחד כלפי גישתו הנוכחית של בית המשפט העליון כלפי החוק, גישה המדגישה את הטקסט של החוקים והחוקה, קוראת אותם בצורה מאובנת ובלא ניתוח הגיוני של תכליתם והשלכותיהם. בלא לציין את שמותיהם, ברייר קורא לשלושת השופטים אותם מינה דונלד טראמפ – ניל גורסץ', ברט קוואנו ואיימי קוני-בארט – לשקול מחדש כיצד הם פועלים. "לאחרונה הגיעו לבית המשפט כמה תיקים מרכזיים, בעוד כמה שופטים חדשים כיהנו בו רק שנתיים-שלוש. שינויים ניכרים אורכים זמן, ולשופטים החדשים נותרו שנים רבות להחליט כיצד הם רוצים לבנות את החוק תוך דבקות רק בטקסטואליות [קריאת החוקה כלשונה] ובאוריגינליזם [פרשנות החוקה כפי שהובנה בעת כתיבתה]", הוא כותב. "ראוי שהם יהיו מודאגים מן הירידה באמון בבית המשפט, כפי שמעלים סקרי דעת קהל". לדעת ברייר, יש שלוש בעיות ניכרות בגישה האוריגינליסטית. ראשית, היא דורשת מן השופטים להיות היסטוריונים כדי למצוא "תשובה" שלעיתים קרובות אינה קיימת. שנית, היא אינה מותירה להם את האפשרות לבחון את השלכות הפסיקה החוקתית שלהם. שלישית, היא אינה מביאה בחשבון את שינויי הערכים והלמידה מטעויות לאורך הזמן. ברייר אינו טוען שהשופטים המאמצים גישה בו פועלים מסיבות פוליטיות או בחוסר תום לב, אלא שהם נוטשית את חובתם השיפוטית לבחון בעיה מכל היבטיה. הוא זוכר תקופה בה שלושה שופטים אשר מונו בידי נשיאים רפובליקניים – סנדרה דיי-או'קונור, דייוויד סוטר ואנתוני קנדי – הסכימו בעיקרון עם גישתו הבסיסית לחוק. הטיימס מזכיר, כי ברייר פרש תחת לחץ של הליברלים, כדי לאפשר לנשיא ג'ו ביידן למנות את מחליפו ולמנוע מצב בו הרוב השמרני (שישה מול שלושה) יהפוך לשבעה מול שניים. את מקומו ירשה השופטת קטנג'י ג'קסון-בראון, שבעבר הייתה העוזרת המשפטית שלו. ברייר, אשר מונה בידי ביל קלינטון ב-1994, חזר לאוניברסיטת הרווארד, בה לימד לפני מינויו לשופט, אך אומר שהוא מתגעגע לתפקידו הקודם. "כאשר אתה פרופסור, אתה עוסק בעיקר במה שאנשים החליטו בעבר. כאשר אתה שופט, אתה מתעניין גם בזה, אבל ההחלטות שלך משפיעות על ההווה והעתיד. וזה קשה, כי אתה לא באמת יודע אם זה יעבוד. עליך לעשות כמיטב יכולתך. אני אוהב עבודה כזאת", מסביר ברייר. לבסוף הוא מושך בכתפיו בהשלמה: "מה אפשר לעשות? זה מצב אנושי". כתב הטיימס, אדם ליפטק, שאל את ברייר על מקרה בו החוק חייב אותו להגיע למסקנה הנוגדת את השקפותיו האישיות. הוא השיב: "מה עם כל עונשי המוות?" בשנת 2015, בדעת מיעוט, קרא ברייר לבית המשפט לשקול מחדש האם עונש המוות חוקתי, אך במקרים אחרים לא חזר על גישה זו. "זה לא אומר שבכל המקרים הסכמתי", הוא מדגיש.