• ג'ון בולטון היה שגריר ארה"ב באו"ם בשנים 2006-2005 והיועץ לביטחון לאומי בשנים 2019-2018. הוא רפובליקני ותיק, נחשב ל"נץ" מובהק בענייני חוץ וביטחון, אך הסתכסך בצורה קשה עם דונלד טראמפ. כאן מובאים עיקרי מאמרו באקונומיסט.

למרבה צערם של ארה"ב והעולם, שני המועמדים בבחירות בנובמבר אינם כשירים לתפקיד הנשיא. הסקרים מלמדים שהבוחרים לא רוצים התמודדות חוזרת בין ג'ו ביידן לדונלד טראמפ, אבל זה מה שהם קיבלו. משימתו החשובה ביותר של נשיא בתחום הביטחון הלאומי היא לזהות את הסיכונים והסיכויים שבפני ארה"ב, ולגבש דרכים להתמודד עם הסיכונים ולנצל את הסיכויים. אם בשל חוסר יכולתם, כשירותם המנטלית המתפוגגת או – הגרוע מכל – כניעה ללחץ פוליטי פנימי, ביידן וטראמפ הוכיחו שוב ושוב שאינם מסוגלים לבצע משימה זו. במשך שנים שניהם נכשלו באבחנה בין אויבים לעמיתים, רף נמוך בוודאי כאשר מדובר בחדר הסגלגל. למשל: איומיו החוזרים ונשנים של טראמפ לפרוש מנאט"ו, התקרבו למימוש בפסגת הברית ב-2018. ארה"ב ניצלה אז, וטווח תשומת הלב הקצר של טראמפ מנע ממנו לחזור לכך לפני תום כהונתו, אם כי הוא שב ותמך ברעיון. לאחרונה הוא אמר שלא יגן על חברות נאט"ו שאינן משלמות כנדרש. טראמפ מתכוון לכך, אבל תומכיו ומתנגדיו כאחד ממעיטים בסכנות של צעד כזה – וזו טעות חמורה. קיטוריו על נאט"ו, יפן או קוריאה הדרומית אינן מכוונות לחיזוקן של הבריתות אלא לנטישתן. דעותיו של טראמפ לגבי הסיוע של נאט"ו לאוקראינה מול רוסיה מסוכנות לא פחות. בצורה מטופשת, הוא אמר שיפתור את הסכסוך תוך 24 שעות. גרוע מכך: לפני כמה שבועות אמר ידידו ויקטור אורבן, כי טראמפ "לא יתן אגורה למלחמת אוקראינה-רוסיה ולפיכך היא תסתיים". כידוע, אצל טראמפ שום דבר אינו גמור עד שהוא גמור, ולפעמים גם לא אז, אבל התבנית ברורה לחלוטין.

הטעויות של ביידן במזרח התיכון

ביידן פגום באותה מידה. בסכסוך הנוכחי במזרח התיכון, הוא רואה רק מלחמה בין ישראל לחמאס. הוא אינו יכול או אינו רוצה להבין שאירן תוקפת את ישראל בחזיתות רבות באמצעות שלוחיה. למרות שבתחילה חיבק את ישראל ואת בנימין נתניהו, האסטרטגיה של ביידן מתקפלת כעת תחת לחץ מהאגף השמאלי והאנטי-ציוני של המפלגה הדמוקרטית. במקום להגיב למצור האירני על ישראל, ארה"ב מפחיתה את התמיכה הפוליטית בישראל, והבית הלבן והדמוקרטים בקונגרס מאיימים להטיל מגבלות על הסיוע הצבאי. למעשה, ביידן יוצר משוואה מוסרית בין מעשי הזוועה של חמאס לבין זכותה של ישראל להגנה עצמית. מעשי הזוועה של חמאס (שלא לדבר על אלו של החות'ים, חיזבאללה והמיליציות השיעיות בעירק) במשך עשרות שנים הם בל-יתוארו, כמו גם יכולתו של חמאס לחמוק מעונש תוך המטת סבל על עמו. ביידן נפל קורבן לתרמית, כמו רבים במערב, ולכן הם מטילים על ישראל את רוב האחריות לפגיעה באזרחים. הוא אינו מבין שחמאס הוא האשם בכך שהוא מסתתר בין תושבי עזה. אין לתת לאיש, כולל חמאס, את "וטו הטרוריסט" על זכותה של ישראל להגנה עצמית, בכך שהוא מקריב אזרחים חפים מפשע מקרב בני עמו. ביידן, מבולבל ולחוץ, מהדהד את דרישותיו של חמאס להפסקת אש, החיונית לארגון כדי להתארגן מחדש ולהמשיך את המלחמה. יתר שלוחיה של אירן מתכוננים למאבק ממושך, כאשר החות'ים למשל טוענים שרכשו טילים היפר-סוניים כדי להמשיך לחנוק את השיט בים סוף ובתעלת סואץ. במקום להתמקד באשמים האמיתיים – אירן והטרוריסטים – ביידן מותח ביקורת על ישראל. תוך פרסום "מידע מודיעיני" התואם את צרכיו, הוא טוען שממשלת ישראל עשויה ליפול אם לא תיכנע לעמדותיו ושמדיניותה תגביר את הטרור במשך שנים רבות. ביידן גם תמך בקריאתו של צ'אק שומר לבחירות בישראל, באומרו שמנהיג הרוב "ביטא דאגה רצינית שאמריקנים רבים שותפים לה".

האיומים של טראמפ על סין

דעותיהם של שני המועמדים לגבי סין מהוות הוכחה נוספת לפגמים במדיניות החוץ שלהם. ביידן העביר את הקדנציה הראשונה שלו בניסיון שלא להעליב אותה, כדי שלא להפריע ל"גביע הקדוש" שלו – הסכם דו-צדדי בנושא האקלים. אבל הסכם כזה לא הושג, ובכל מקרה סין לא הייתה מקיימת אותו. בינתיים, השפעתה של סין בהינדו-פסיפיק הולכת וגדלה. "הגביע הקדוש" של טראמפ עם סין היה מה שהוא כינה "הסכם הסחר הגדול ביותר בהיסטוריה". ייתכן שהוא עדיין רוצה הסכם כזה, אבל כעת הוא מאשים את סין באחריות לקורונה שחיסלה אותו בבחירות 2020. כעת הוא קורא להטיל מכסים כבדים על הייבוא מסין (ברירת המחדל שלו לבעיות בינלאומיות), ובמקביל מאשים בכזב את טייוואן בגניבת תעשיית השבבים האמריקנית. הן ספק שביידן וטראמפ מאמינים שייצאו נשכרים מבחינה פוליטית מגישותיהם ליחסי חוץ. למרבה הצער, הם שוגים מן היסוד בהבנתם את תפקידה של ארה"ב בעולם ואת האיומים הניצבים בפני הדמוקרטיות המערביות. בוחרים רבים בזים לשני המועמדים, ובצדק. לשמחת אויביה של ארה"ב, לא משנה מי מהם ינצח; העתיד הוא קודר ולזמן ממושך.