בשבוע שעבר דיברה סוזן דה-ויט, ניצולת שואה בת 89, בפני מועצת עיריית ברקלי שבקליפורניה וביקשה להכריז על יום זיכרון לשואה. לאחר שהזכירה את הזינוק באנטישמיות ואת הטבח והאונס של 7 באוקטובר, דבריה נקטעו בידי מפגינים. משתתפת אחרת סיפרה שבנה היהודי בן השבע שמע ילדים בבית הספר אומרים "יהודים הם טיפשים". היא נקטעה במילים "ציונים טיפשים יותר". מפגין אחר צעק: "פחדנים, לכו תרדפו אחרי הכסף, מוצצי כסף" ו"אתם בוגדים במדינה, אתם מרגלים למען ישראל".
לתנועות מחאה יש מקום של
כבוד בהיסטוריה של ארה"ב – כותב ברט סטיבנס, בעל טור בכיר בניו-יורק טיימס – אבל לא לכולם. היו ניאו-נאצים בשיקגו ב-1978, היו גזענים בשרלוטסוויל ב-2017. חלק מהתמיכה בפלשתינים היא למעשה תמיכה בחמאס, והיא הופכת לאנטישמיות גלויה – כמו באותה ישיבה בברקלי. כיצד זה קרה?
לא מדובר בתגובה לסבלם של תושבי עזה, מדגיש סטיבנס. ההתבטאויות הללו החלו כבר ב-7 באוקטובר עצמו, כולל תמיכה בזוועות שביצע חמאס. גם לא מדובר בקריאה להקמת מדינה פלשתינית; יש שם קריאות גלויות להשמדתה של ישראל. צה"ל יצא מהרצועה לפני 20 שנה והיישובים שהותקפו אינם "כיבוש" בכל צורה שהיא. במילים אחרות: הסנטימנט המרכזי מאחורי חלק ניכר מתנועת המחאה אינו
הומניטרי או למען שחרור. הוא חסלני. והוא בא לידי ביטוי בטקטיקות שמאמצים רבים ממנהיגיה.
טקטיקות כמו השחתת פוסטרים ובהם תמונות החטופים. כמו הפגנה קולנית ותוקפנית ליד בית חולים לסרטן בניו-יורק, כנראה משום שהוא משתף פעולה עם בתי חולים בישראל. כמו הברחת מורה בבית ספר בקווינס מכיתתה לאחר שמאות בני נוער התפרעו ברחבי בית הספר ובידיהם דגלי פלשתין. כמו צעקות על חבר הקונגרס היהודי ג'יימי רסקין באוניברסיטת מרילנד. והאשמתו בשותפות ברצח עם. או התפרעות אלימה שמנעה הרצאה על עורך דין ישראלי באוניברסיטת ברקלי.
זוהי רשימה חלקית בלבד, אבל היא מצביעה על מנטליות התוקפנות שבלב תנועת התמיכה בחמאס – קובע סטיבנס. הם לא מסתפקים בכך שידברו; הם חייבים להשתיק אחרים. הם לא מסתפקים בהשמעת טיעון ברור; הם רוצים לזרוע פחד בליבות שומעיהם. פעילי זכויות האדם בארה"ב הבינו בעבר, שחלק מובנה מהזכות למחות הוא החובה לאפשר זאת גם לבעלי דעות אחרות. ההבנה הזאת נעדרת לחלוטין בקרב מי שסבורים שהשתקת האחר גם היא צורה של דמוקרטיה.
בהקשר הזה, מבקריה של ישראל הטוענים שעל יהודי ארה"ב לבחור בין ציונות לבין ליברליזם, הופכים את היוצרות. הבלתי-ליברלים אינם מי שמגנים על זכותה של דמוקרטיה בלתי מושלמת אך מותקפת להגן על שטחה ולהציל את חטופיה. הבלתי-ליברלים הם מי שרוצים שישראל תיעלם מהמפה ואינם מתביישים לומר זאת. בכך הם דומים לנשיא אירן לשעבר, מחמוד אחמדיניג'אד; באופן בלתי מפתיע, הם דומים לו גם ביחסם למתנגדיהם.
נכון שבכל מטרה פוליטית, כולל המוצדקות ביותר, יש אלמנטים מכוערים – מאיר כהנא או לואיס פרחאן ודומיהם. אבל הסימן של תנועה מוסרית רצינית טמון בנחישותה להקיא מקרבה את חבריה הגרועים ביותר ולהשתיק את רעיונותיה הגרועים ביותר. מה שאנחנו רואים מקהל "Free Palestine" הוא בדיוק ההפך.