זהו הרגע הכלכלי הבעייתי ביותר של סין מאז החלו הרפורמות מרחיקות הלכת של דנג שיאופינג בשנות ה-1990. אשתקד צמחה כלכלתה ב-5%, אך יסודות הנס הכלכלי שלה רועדים. כוח העבודה התעשייתי המפורסם מצטמק, הזינוק בנדל"ן הפך לקריסה והסחר העולמי שהעשיר אותה מתערער. התשובה של שי ג'ינפינג היא קוקטייל של אופוריה טכנולוגית, תכנון מרכזי ואובססיה לביטחון. אבל הסתירות הפנימיות יובילו לכך שמדיניותו תאכזב את הסינים ותרגיז את העולם, צופה אקונומיסט. בהשוואה ללפני 12 חודשים בלבד, מצב הרוח בסין עגמומי. למרות שהייצור התעשייתי עלה במארס, הצרכנים מדוכאים, דפלציה נראית באופק ויזמים רבים התפכחו מאשליות. ברקע מצויים חששות עמוקים יותר לגבי נקודות התורפה. סין תאבד 20% מכוח העבודה עד 2050; יידרשו שנים לתקן את המשבר בנדל"ן והוא יפגע קשות בהכנסות הממשלות המקומיות; היחסים עם ארה"ב יציבים יותר (שי וג'ו ביידן שוחחו בשבוע שעבר), אך עודם שבירים; בבייג'ינג משוכנעים שארה"ב תטיל מגבלות על הייבוא הסיני ותעניש חברות סיניות, בלי קשר לזהותו של המנצח בבחירות. תגובתה של סין היא אסטרטגיה הבנויה מסביב ל"כוחות יצרניים חדשים". במקום להזרים סיוע שיגביר את הצמיחה, שי רוצה שהמדינה תמקד את כוחה בקידום התעשיה, וכך ייווצרו משרות, סין תשתחרר מתלות בגורמי חוץ ותבטיח את עצמה מפני תוקפנות אמריקנית. היקף התוכנית עוצר נשימה: ההשקעה השנתית בתחומים אלו הגיעה ל-1.6 טריליון דולר. יכולת התפוקה בכמה מן המגזרים תעלה ב-75% עד 2030, בעיקר בזכות סובסידיות ובהכוונה ממשלתית ישירה או עקיפה. חברות זרות מתקבלות בברכה, למרות שרבות מהן נכוו בעבר. המטרה הסופית של שי היא להטות את מאזן הכוחות הטכנולוגי העולמי: סין תהפוך למקום אליו באים ללמוד, לא ללמד. אולם, טוען אקונומיסט, התוכנית שגויה מיסודה. היא מזניחה את הצרכנים, שהוצאותיהם מהוות 37% מהתל"ג – הרבה פחות מהמקובל בעולם. כדי לשקם את האמון בעקבות משבר הנדל"ן ולעודד את הצריכה, יש צורך בתמריצים. כדי לגרום לציבור לחסוך פחות ולהוציא יותר, יש צורך במערכות ביטחון סוציאלי ובריאות טובות יותר. שי אינו מוכן לשמוע על כל אלו. פגם נוסף הוא שהביקושים המקומיים הדלים יחייבו לייצא חלק מהמוצרים החדשים. אבל למרבה הצער, העולם נסוג מהסחר החופשי של תחילת המאה – בין היתר בשל מדיניות הסחר של סין עצמה. אין ספק שארה"ב תמנע ייבוא מוצרים מתוחכמים מסין. אירופה מצויה בפניקה מפני ציי מכוניות סיניות המוחקים את היצרנים המקומיים. הסינים אומרים שיוכלו לכוון את הייצוא לחצי הכדור הדרומי, אבל גם המדינות המתפתחות לא ירצו שהייבוא מסין יפגע בתעשיותיהן. סין כבר מהווה 31% מהייצור העולמי; עם פרוטקציוניזם גובר, כמה עוד תוכל לעלות? הפגם האחרון הוא תפיסתו הבלתי-מציאותית של שי לגבי יזמים, הכוח המניע של 30 השנים האחרונות. ההשקעה בענפים המועדפים פוליטית אומנם עולה, אך התהליך הבסיסי של נטילת סיכונים קפיטליסטית נפגע. מנהלים רבים מתלוננים על כך שהחלטות הממשלה בלתי צפויות ומביעים חשש מפני מאסרים. שווי החברות הציבוריות נמצא בשפל של 25 שנה, החברות הזרות מודאגות ויש סימנים לבריחת הון וטייקונים. סין עלולה להפוך לדמוית יפן של שנות ה-1990: לכודה בדפלציה וקריסה בשוק הנדל"ן. וגרוע מכך: מודל הצמיחה הפגום שלה עלול לפגוע בסחר העולמי ובכך להחמיר את המתחים הגיאו-פוליטיים. ארה"ב ובעלות בריתה אינן צריכות להריע לתרחיש שכזה; סין במצוקה עלולה להיות תוקפנית עוד יותר. מדוע סין אינה משנה כיוון? סיבה אחת היא סירובו של שי להקשיב, עונה אקונומיסט. לאורך רוב 30 השנים האחרונות, סין הייתה פתוחה לדעות מבחוץ לגבי רפורמות כלכליות והטכנוקרטים שלה למדו את מיטב השיטות העולמיות. אבל בשלטונו הריכוזי של שי, הכלכלנים נדחקים והחנופה תופסת את מקומו של המשוב. סיבה נוספת היא שהביטחון הלאומי קודם כעת לשגשוג. התוצאות של שינויים אלו יורגשו ברחבי העולם.